קריאת תהילים

קריאת תהילים בסלולרי בטאבלט במחשב ועוד
כ"ה כסלו התשע"ח
Smaller Default Larger

נק' חיבור- עמוד, דום!

פרשת "שמיני" היא המשך ישיר של הפרשה הקודמתלה – פרשת "צו".
סוף פרשת "צו" מתארת את חנוכת המשכן, ועל כך שמשה ציווה את אהרן ובניו לשהות בתוך משכן השם שבעה ימים: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים, עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם, כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם... וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת השם וְלֹא תָמוּתוּ, כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (ויקרא ח, לג – לה). פרשת "שמיני" מתארת מה אירע ביום השמיני – ביום בו חנכו את המשכן בפועל, ואהרן ובניו הקריבו קרבנות בפעם הראשונה.
בסיום עבודת הקרבנות באותו יום, אהרן ברך את העם וכפי שמתארת התורה: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ט, כב). התורה לא כותבת במפורש איזו ברכה ברך אותם אהרן, אולם רש"י מביא את דברי חכמים שהברכה הייתה ברכת כהנים המפורסמת, הברכה שהפכה להיות ברכת ההורים לילדיהם: "יְבָרֶכְךָ השם וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כד-כז).
הסברים רבים יש לברכה מיוחדת זו, נראה נקודה אקטואלית אחת בהקשר לחלק הראשון של הברכה – "יברכך השם וישמרך".
ברכה ושמירה הן שני עניינים שונים. משמעות המילה "ברכה" היא שפע שמגיע לאדם. שמירה היא מפני איזשהו היזק שעלול לבוא. אדם יכול להיות מבורך מאוד, אולם הוא זקוק לשמירה על הברכה והשפע שהשם זימן לו. בפשטות, זוהי כוונת הברכה "יברכך השם וישמרך".
ישנו ממד עמוק יותר לברכה זו. "יברכך השם", "וישמרך" מן הברכה עצמה. כלומר, "וישמרך" זו ברכה מיוחדת, שהברכה עצמה לא תוביל את האדם לאבדון, וכפי שכותב שלמה: "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו – לְרָעָתוֹ" (קהלת ה, יב).
ברכה זו הינה רלוונטית הן מבחינה גשמית ובוודאי מבחינה רוחנית. בהיעדר שמירה, הברכה עלולה להפוך לקללה.
התורה מגלה לנו כאן נקודה חשובה. דווקא במקום של הברכה הכי גדולה, נמצא גם היצר הרע שמנסה לקחת אותה למקום ההפוך ולהפוך אותה מברכה לקללה. אהרן ברך את העם וכל אב מאחל לבנו - יהי רצון שתזכה לכל הברכות הכי גדולות שיש בעולם, ויחד עם זאת, תשכיל להשתמש בהן בתבונה, כדי שחלילה הברכה לא תתהפך עליך לרעה.
נדב ואביהוא – שני בני אהרן, "נכשלו" בדיוק בנקודה הזאת, הם הקטירו באותו יום קטורת על פי דעתם, ללא ציווי מאלוקים – "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי השם אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). האפקט היה מיידי – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי השם, וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי השם" (ב). נורא. עם ישראל נמצא במצב של שמחה ורוממות רוח בעקבות השראת השכינה, ובני אהרן – משרתי השם – נפטרים לבית עולמם.
נדב ואביהוא נכשלו במה שהם התברכו בו. הם התברכו והם זכו להיות בני אהרן, ממשרתי וחונכי המקדש, אולם הם "הלכו" עם הברכה רחוק מידי, והם הקריבו אש זרה אשר הם לא הצטוו עליה.
על חלק מהמצוות המעשיות אנו מברכים לפני עשייתן: "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על...". המילה "וציוונו" מורה לנו, שעיקר עניין קיום המצווה הוא עשיית ציווי ורצון השם יתברך. נבאר את הדברים.
המשנה במסכת אבות אומרת: "עשה רצונו (רצון השם) כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד).
מדוע המשנה כופלת בלשונה – "עשה רצונך כרצונו", ושוב "בטל רצונך מפני רצונו"?
הרב גולדויכט בספרו "אסופת מערכות" מבאר כך: עבודת האדם בעולמו היא, שרצונו הפנימי יזדהה לחלוטין עם רצונו של הבורא. שנפשו תתעב את אשר תיעב הוא ותחשוק באשר ציווה הוא. בחלק מהמצוות, טבעו של אדם מנחה ומנתב אותו לקיימן גם אם הוא לא היה נצטווה עליהן בפירוש. מצוות אלו קרויות "מצוות שכליות". לדוגמא: מצוות כיבוד אב ואם, איסור לא תגנוב, לא תרצח וכדומה. גם ביחס למצוות ואיסורים מן הסוג הזה, אדם נדרש להגיע למצב של "בטל רצונך מפני רצונו", כלומר, להגיע למצב בו חוזק הרצון לקיים את ציווי הקדוש ברוך הוא יפעום בו בעוצמה כה חזקה, עד שעל אף הנטייה הנפשית הטבעית לקיים את המצווה מעצם עובדת היותו בן אדם, בכל זאת ייפנה בלב בו זמנית מקום לרצון לקיים את פקודת ציוויו של הבורא יתברך ללא קשר לרצונו הפנימי שלו.
אם כן, החלק הראשון: "עשה רצונו כרצונך", מורה לאדם לוותר על רצונו כאשר רצונו סותר לרצון הבורא, ולהגיע למצב בו רצונו הוא רצון הבורא, והחלק השני "בטל רצונך מפני רצונו" מורה, שהמצוות שהוא מקיים, ייעשו מתוך רצון לקיים את רצון הבורא גם אם זהו רצונו הטבעי.
את אותו רעיון אנו רואים אנו גם באיסור אכילת שקצים ורמשים המובא בפרשה זו. המדרש (תורת כהנים) מביא, שלמרות שנפשו של אדם מתעבת אכילת שקצים ורמשים, על האדם להימנע מאכילתם לא מחמת שנפשו מתעבת אותם, אלא מחמת שהבורא ציווה לא לאכול אותם: "שלא יאמר אדם אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס עיני (וכן בכל שאר דברים אסורים. עיין ברש"י ויקרא
כ, כו), אלא יאמר אפשי ואפשי (אפשר ואפשר) והתורה אסרה".
"העיקר כוח כל מעשה האדם (צריך להיות) מצד ציווי השם. כי כל שכל אדם (צריך להיות) בטל לכוח זה. והנה, נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים, רק שהיה חסר הציווי. ויש ללמוד קל וחומר מדה טובה מרובה, אם כן מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצויה. הרי זה הכוח מצד פקודת השם. כמאמר אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. כוח
ציווי זה חשוב מן הכל" ("שפת אמת", שמיני תרלו).
נדב ואביהוא החמיצו את הציווי, והם עשו בבית המקדש עבודה לא כתוצאה מציווי השם אלא כתוצאה מציווי פנימי שלהם, וביחס לרום מעלתם היה זה חטא שהם שלמו עליו בחייהם.
נעלה קומה.
כוח הציווי אמור להיות כה חזק, ולהחזיק מעמד גם לאחר טרגדיה נוראית. פטירת נדב ואביהוא "העמידה במבחן" את כוח ה"חזרה לשגרה" של אהרן.
לאחר פטירת נדב ואביהוא, אמר משה לאהרן: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר השם לֵאמֹר - בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י, ג). אהרן קיבל את דבריו באהבה – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". רש"י מבאר את כוונת משה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ": "בקרובי – בבחירי". כלומר, שמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש ומתרומם גם באמצעות קרוביו ומובחרי העם. רש"י ממשיך: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד – כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים, (שמו) מתיירא ומתעלה ומתקלס".
על פי רש"י, משה מנחם את אהרן על ידי שהוא מגדיל את ערך קדושת חייהם של בניו הנפטרים. הם גדולים כל כך, קדושים כל כך, אשריך שזכית לבנים גדולים כאלה. מבנה הניחום הזה מוכר גם לנו, שהרי אין נחמה גדולה לאב מהזיכרון הטוב ומהשבח על בנו יקירו. ומה עושה אהרן בתגובה לניחום הזה? "וידום". צידוק הדין.
אהרן קיבל שכר על שתיקתו, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. השתיקה האדירה שלו זיכתה אותו בדיבור הכי גדול בעולם.
הרשב"ם – נכדו של רש"י, לומד את הפסוקים באופן שונה: "ומיד כששמע אהרון, היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו. ויאמר משה אל אהרן: אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוא אשר דיבר השם 'בקרובי אקדש', בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי... ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הקדוש ברוך הוא ועבודתו על ידך".
אהרן מקבל ציווי קשה ביותר – לא להיטמא ולא להשתתף בלוויה אפילו של הקרובים לו ביותר - של אביו ואמו, של אחיו וילדיו. אומר משה - אני רואה אותך, אהרן אחי, ואת בניך הגדולים אלעזר ואיתמר, ואני רואה אתכם ניצבים בפני הטרגדיה הכי גדולה בעולם. התגובה הטבעית היא - צער, בכי, עצירה של החיים. אתם נדרשים עכשיו להמשיך את חנוכת המשכן, להמשיך ולהגדיל את שמחתו של הבורא ושל עם ישראל. אחיכם, כל בית ישראל, יבכו את השריפה, מישאל ואלצפן בני ודך ישאו את המתים החוצה, אולם אתם תמשיכו בכל הכוח את עבודת השם.
על ידי כך שאתם ממשיכים בעבודת השם למרות הטרגדיה, "ועל פני כל העם אכבד" – זהו כבוד השכינה, ועל ידי כך יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעם כולו ובעולם כולו.
לפי דברי הרשב"ם, הביטוי 'בקרובי אקדש' לא נאמר רק על נדב ואביהוא. הקרובים שבהם מתקדש שמו יתברך הם דווקא החיים, אהרון ואלעזר ואיתמר, הממשיכים בכל הכוח את עבודת השם. לא רק קידוש השם של המתים במותם, אלא בעיקר של החיים בחייהם.
לפי זה, "וידם אהרן" הכוונה שאהרן נעמד דום לציוויו של משה, כמו עמידת דום ומוכנות לביצוע הפקודה: "וידם אהרן מאבלותו, ולא בכה ולא התאבל" (רשב"ם).
לא שתיקה של קבלת גזר הדין, אלא 'וידם' כמו עמידת דום ומוכנות לפקודה, היענות לקריאת החיים.
אהרן נודם מאבלותו וממשיך לגדל ולקדש את שמו יתברך.
זהו כוח הציווי בתפארתו.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן