סולת, יין ואבן השתייה
- פרטים
- קטגוריה: פרשת שלח
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 3060
״וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיהוָה, מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן, בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן. וְיַיִן לַנֶּסֶ רְבִיעִית הַהִין, תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ (במדבר טו׳, ד׳ – ה׳).
אחרי שהתורה מספרת על חטא המרגלים, היא מצווה על מצוות מנחות ונסכים. פירוש, כל אדם שמקריב קרבן בבית המקדש, צריך להביא יחד עם בהמת הקרבן עוד שני דברים – מנחת סולת, ויין כדי לנסך על המזבח. המנחה עשויה מסולת בלולה בשמן, נסכים זה יין ששופכים מראש המזבח, אל תוך מערכת צינורות הנקראים "שיתין", והיין נוזל אל הקרקע שתחת המזבח.
למצוות המנחה והנסכים יש משמעות עמוקה, הם מסמלים את עבודתו הרוחנית של האדם, כותב על כך הרמ"א בספרו "תורת העולה" (חלק ב', פרק טז').
המנחה נעשית מסולת. סולת זהו קמח שעבר ניפוי אחר ניפוי עד שנהיה קמח נקי ומזוקק. הסולת מהווה משל לאדם. גם אדם צריך "שינפה" את עצמו שוב ושוב, לבקר את מעשיו ופעולותיו בקרה אחר בקרה. כשאדם עושה כך, הוא זוכה להיות "סולת" בלול ב"שמן". שמן מסמל חכמה (מלכי ישראל נמשחו בשמן, וכן התלמוד במסכת ברכות (דף נז') כותב, שמי שרואה שמן בחלום יצפה לחכמה). כשם ששמן צף ונבדל מהמים, כך החכם יודע לשלוט בכוחות נפשו ולהציב גבולות לכל מידה ומידה. אם כן, סולת בלולה בשמן זהו משל לאדם שמפקח על דרכיו ומנפה את מעשיו, ועל ידי כך זוכה לחכמה, חכמת התורה.
כשאדם אכן זוכה להיות זהיר במעשיו, לא רק הוא עצמו מרוויח בכך שהוא נהיה אדם נעלה יותר, אלא הוא מסוגל להשפיע על הסביבה שלו, וזה מרומז בניסוך היין.
מה זה יין? יין מקורו מענבים. בדיני ברכות על ענבים ישנם כמה שלבים. כשהענבים עדיין בוסר ברכתם בורא פרי האדמה, כשהם בשלים, ברכתם בורא פרי העץ – שהיא ברכה חשובה יותר מברכת האדמה, וכשהם מגיעים אל השלב הסופי ועושים מהם יין, הם זוכים לברכה ייחודית - בורא פרי הגפן. זאת אומרת, יין זהו תוצר שהולך ומשתבח שלב אחר שלב, וגם אחרי שהענבים כבר יין, ככול שהיין מתיישן יותר, הוא משתבח יותר.
גם אדם יכול להעלות את עצמו התעלות אחר התעלות, מדרגה אחר מדרגה כמו היין. כשאדם מעלה את עצמו ל"ראש המזבח" וכשהוא במקום גבוה מבחינה רוחנית, אזי "מנסכים אותו" וביכולתו להשפיע מדרגתו אל הסביבה שתחתיו – עד הקרקעית ממש...
ביד האדם להשפיע שפע ברכה על העולם, ובידו חלילה גם ההפך.
נזכיר דוגמא. התלמוד כותב (ברכות לה'), שכל האוכל בלא ברכה, כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל. זה שהוא כביכול "גוזל" לקדוש ברוך הוא – ניתן להבין, משום שהכול שייך לאלוקים, והוא מבקש שלפני שאתה נהנה ממעשה ידיו, תברך ברכת הנהנין, ואם אתה לא עושה כרצונו, אתה נהנה מדבר שאינו שלך ללא רשות. אולם מדוע מי שלא מברך נחשב שהוא גוזל לכנסת ישראל, איך הם קשורים לעניין?
רש"י כותב את התשובה – "שכשחטאו, הפירות לוקין". פירוש, אמירת הברכה והכרת הטוב גורמת לירידת שפע וברכה לעולם, כשאדם לא מברך הוא "מונע" מאלוקים להוריד שפע לעולם וממילא הוא גוזל את כנסת ישראל, משום שהוא מונע מהם את הברכה בפירות.
זה מה שהמנחות והנסכים מרמזים – את שלבי התעלות האדם. ראשית, עליו לנפות ולבקר את מעשיו, על ידי שיהיה זהיר במעשיו יזכה להשגות ולחכמה, וכך תהיה לו היכולת להשפיע ברכה סביבו מכוח מעשיו.
לא במקרה נכתבו מצוות אלו נכתבו בסמוך לחטא המרגלים, יש ביניהם קשר מהותי. התלמוד כותב (מסכת יומא דף נד'), שבמרכז בית המקדש הייתה אבן שקראו לה "אבן השתייה". "שתייה – שממנה הושתת העולם", והתלמוד מאריך להסביר שזו נקודת המרכז של העולם. חכמים במדרש מתארים זאת כך – "כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כילוד אישה בראו. מה ילוד אישה מתחיל בטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין, כך התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו מאבן שתייה תחילה, וממנה הושתת העולם. ולמה נקרא שמה אבן שתייה, מפני שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו" (מדרש תנחומא, פקודי ג').
ישראל היא מרכז העולם מבחינה רוחנית, וממנה יורד השפע לעולם כולו.
אם כן, כשאדם מקיים את המצוות בארץ ישראל, הוא יכול להשפיע על העולם עשרת מונים מאשר במקום אחר, וכל זה התעכב ארבעים שנה עקב החטא.
מובן אם כן, מדוע הוסמכו מצוות המנחה והנסכים לחטא המרגלים.
