נק' למחשבה- צחוקו של יצחק מול פראותו של ישמעאל
- פרטים
- קטגוריה: פרשת לך לך
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 1994
אחד הדברים המטרידים ביותר את מנוחתו של העם היהודי, הוא ללא ספק האיום הממשי על חייו מכיוונם של בני ישמעאל.
בתקופה האחרונה, יותר מתמיד, יושבי ארץ ישראל בפרט והעולם בכלל, שרויים בסכנה קיומית תחת סכיניו המושחזים של בני ישמעאל. מתי הכל התחיל?
פרשתנו – פרשת "לך לך", מתארת את ביוגרפיית חייו של אברהם אבינו, וחלק מהניסיונות הלא קלים שהוא עבר. אחד הניסיונות היה גירושה של אשתו השנייה - הגר.
הגר הייתה בתו של פרעה מלך מצרים, שחשקה להיכנס אל בית אברהם גם במחיר של וויתור על מגורים בארמון המלוכה של אביה, ולהיות שפחה בבית אברהם. מה אירע שם, ובעקבות מה גירשה אברהם מביתו? אברהם ושרה היו נשואים עשר שנים ללא ילדים, וכפי שכותבת התורה: "ותהי שרי עקרה, אין לה ולד" (בראשית יא, ל) (שמם בשלב זה היה אברם ושרי). כעבור עשר שנות עקרות, שרי עושה צעד לא קל מבחינתה. היא פונה אל אברם ואומרת לו: "הנה נא עצרני השם מלדת, בא נא אל שפחתי, אולי אִ בָּ נֶה ממנה. וישמע אברם לקול שרי" (בראשית טז, ב). שרי מבקשת מאברם שיישא את הגר שפחתה. אברם נושא את הגר לאישה וזו מתעברת מיד - "ויבא אל הגר, ותהר". בעקבות כך, התחילה "מתיחות" בין הגר לשרי – "ותרא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה" (בראשית טז, ד), הגר החלה לזלזל בכבודה של שרי. שרי באה בטענות כלפי אברם ואמרה לו: "חמסי עליך, אנכי נתתי את שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה ואקל בעיניה, ישפוט השם ביני וביניך" (בראשית טז, ה), שרי התלוננה בפני אברם על כך, שמאז שהגר הרתה היא מזלזלת בכבודה.
אברם שמע בצער את אשר על לב שרי ואמר לה: "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעינייך". שרי מקבלת את הדברים, "ותענה שרי ותברח מפניה". שרי גרמה להגר לברוח מבית אברם. מיד לאחר שהגר הלכה מביתו, כותבת התורה כך: "וימצאה מלאך השם על עין המים במדבר, על העין בדרך שור" (בראשית טז, ז), הגר פוגשת מלאך ששואל אותה: "אי מזה באת ואנה תלכי"? והגר עונה לו: "מפני שרי גברתי אנכי בורחת". המלאך שומע ומורה לה: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ השם, שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ" (טז, ט). המלאך מבקש ממנה לשוב מרצונה, להשתעבד לשרה ולהכיר בעליונותה של שרי. הגר לא מסכימה לתנאי הזה והיא לא שבה.
והנה מגיע מלאך נוסף, הוא מוסיף לשכנעה ומבטיח: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ השם, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (טז, י). גם הבטחה מדהימה זו, אינה מספיקה כדי לשכנע את הגר לשוב אל בית אברם. הגר עדיין לא חוזרת.
ואז מגיע מלאך שלישי, ומבטיח את ההבטחה הבאה: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ השם, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע השם אֶל עָנְיֵךְ" (יא). המלאך משרטט את אופיו: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם, יָדוֹ בַכּל וְיַד כּל בּוֹ, וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכּן" (יב). ישמעאל בנך יהיה "בן חורין", פרא אדם! וכפי שמבאר רש"י: "אוהב מדברות לצוד חיות", "לסטים", "הכל שונאין אותו". ההבטחות הללו, הם אלו ששכנעו את הגר לשוב. בנה יהיה פרא אדם, פורק עול, לסטים ושנוא על הבריות.
פרא אדם פירושו "בן חורין", כזה שאינו סובל עול בני אדם. ישמעאל ישכון על פני כל אחיו, כלומר, הוא ישכון בכל מקום על אפיו וחמתם של האחרים, וידו תהיה בכל. ישמעאל הוא שילוב של אברהם והגר. אמנם אברהם העניק לישמעאל את ה"רוח", אולם הגר העבירה לישמעאל את הפרא אדם ואת החושניות של חם (הגר היא מצרית. מצרים הוא בנו של חם). הבעיה הגדולה היא, שישמעאל, בגלל טבעו חם המזג והחושני, לקח את הרוח שאברהם העניק לו למקום שלילי ופסול, משם הגיע ה"אללה". שילוב של "אללה", חושניות, ופרא אדם, הוא השילוב המסוכן ביותר. זהו ישמעאל, כך טבעו, ועם סכנה זו אנו מתמודדים. רצח בשם ה"אל". מי כמונו יודע.
אולם הנחמה שלנו היא, שמולו עומד יצחק. יצחק הוא האנטיתזה של ישמעאל. אלוקים מודיע לאברהם ושרה שאמור להיוולד להם בן, והוא מצווה אותם לקרוא לו "יצחק", על שם הצחוק שצחקה שרה כשהיא שמעה על בשורה משמחת זו. מתי אדם צוחק? כאשר הוא נפגש מול דבר מגוחך, פתאומי ולא צפוי. אברהם ושרה לא ציפו לילד בגיל
מאוחר שכזה, והם צחקו בליבם. הם צחקו, וצחוק זה נקבע בשמו של הילד, משום שזהו מהותו של העם היהודי – צחוק.
כלומר, כשם שהולדת העם הייתה מתוך צחוק, כך כל קיומו מעורר צחוק וגיחוך בקרב אומות העולם. כך מתאר זאת רבי שמשון רפאל הירש: "ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת. תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו – הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי, אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן, אם מאמינים ברצונו החופשי הכל יכול של האל החופשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו.
היה צורך שאבותינו יידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד. משום כך המתין הקדוש ברוך הוא לגיל המגוחך של אבות האומה, משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלוקים בקרב האנושות, מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה, ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות על דרכו האלוקית הכופרת באל. הצחוק המהדהד באזני היהודי בלכתו בדרכו בהיסטוריה, הוא עדות על דרכו האלוקית" (רבי שמשון רפאל הירש, יז, יז).
יצחק יהיה קיים לנצח, חרף סכיניו המושחזים ופראותו של ישמעאל.
הבטחות הגאולה - גאולת הכלל וגאולת הפרט, יתגשמו למרות שתכלה תקוות האנושות. דוד המלך אומר בתהלים – "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו). כשם שההיסטוריה התחילה את דרכה ב"יצחק", גם הגאולה תגרום לשחוק, בניגוד לשכלם המוגבל של בני האדם.
פראותו של ישמעאל תתמוסס אל מול צחוקו המהדהד של יצחק.
