מפ"ש אל חיי המעשה- ללכת, לנוע, להתקדם
- פרטים
- קטגוריה: פרשת לך לך
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 1878
פרשת "לֶךְ לְךָ" מתארת את תחילת היווצרותו של עם הנצח – העם היהודי.
הציווי האלוקי הראשון המוזכר בתורה, אותו מקבל אבי האומה – אברהם אבינו, הוא: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). מילים אלו - "לך לך", מקפלות בתוכן את מהותו של העם והאדם היהודי, ונבאר מדוע. ביחס לרוב גדולי ומנהיגי האומה היהודית, יודעים אנו פחות או יותר מהי ביוגרפיית חייהם, ולו יהיו אלו חלקיקי מידע. לדוגמא: לפני שהתורה מספרת את סיפורו של נח והמבול, התורה כותבת אודותיו רקע כללי – "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). לפני שמשה מונה למנהיג, התורה סיפרה חלק מתולדות חייו ומספר אירועים המשקפים את אישיותו, כך שיש לנו איזשהו מידע אודותיו. כנ"ל ביחס לשאר גדולי האומה.
שונה הדבר ביחס לאברהם. הפסוקים בסוף פרשת נח מְ ספקים לנו "נתונים יבשים" הנוגעים להולדתו של אברהם אבינו. אך אין בפסוקים אלה כל רמז לכך, שעם הולדת אברהם נפתח פרק חדש בהיסטוריה האנושית כולה. רק בפתח פרשת "לך לך", כשאנחנו קוראים על הציווי האלוקי המיוחד המוטל על אברהם, אנחנו מבינים, שאברהם אבינו הוא בעצם דמות ייחודית שזכאית לציווי האלוקי המיוחד, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הרמב"ם, כותב כן ביוגרפיה קצרה אודות אברהם, נצטט את דבריו: "כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה... ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו" (הלכות עבודה זרה, א). אברהם שוטט בדעתו ללא הפסקה, והוא הגיע למסקנה חד-משמעית, שיש לעולם כוח עליון. יש בורא. יש יוצר.
בתחילת דרכו, אברהם עדיין לא הבין בדיוק מיהו אותו כוח עליון ומה נדרש מהאדם בתור יציר כפיו, אבל היה ברור לו, שמבחינה הגיונית לא יתכן שהעולם נברא ללא יד מכוונת. עוד לפני שאלוקים התגלה לאברהם בנבואה, אברהם הגיע בשכלו ובדעתו אל מקסימום הידיעה שדעת האדם מסוגלת להגיע – יש אלוקים. מצב זה, זהו שילוב של שני עיקרים מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית: "אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" – הכרה במציאות הבורא, ו"אני מאמין באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו אינו גוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל" – אותו בורא הוא רוחני, ובלתי ניתן להשיגו בכלים חומריים. המילה "הגדרה" היא מלשון גדר וגבול. בלתי אפשרי להגדיר את הבורא, שהרי כולו רוחני. לאחר שאברהם עשה מצדו את מקסימום החיפוש והשיטוט בדעתו אחר מהות העולם, התגלה אליו הבורא, והציווי הראשון שהבורא ציווה אותו הוא "לך לך".
אברהם אבינו נמצא בתנועה. הוא עובר ממקום למקום ומחפש מיהו בעל העולם, הוא נמצא כל הזמן בתהליך של בירור. עד אברהם אבינו העולם היה טריוויאלי ושיגרתי, והנה קם אברהם ומסתער קדימה, הוא עובר ממקום למקום ומבקש לברר את יסודות האמונה. המדרש כותב כך: "למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון (שמן אפרסמון) מוקפת צמיד פתיל, ומונחת בזווית, ולא היה ריחו נודף. כיון שהייתה מיטלטלת, היה ריחו נודף. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם" (מדרש רבה תחילת הפרשה).
אברהם אבינו הוא "בקבוק הבושם" של העולם, בושם עם ריחות נפלאים, אלא שהבקבוק חתום וסתום. כדי שהבקבוק ידיף ריח, צריך לטלטל אותו מצד לצד. בדרך כלל כשאדם הולך ממקום למקום, כוחו מתמעט, אבל אצל אברהם אבינו, ההליכה ממקום למקום גידלה אותו. זוהי תכונת האופי המיוחדת של אברהם, תכונה שעברה גם לבניו אחריו.
מילים אלו – "לך לך", מתמצתות את היסוד של היהדות: מהות האדם הוא ללכת! לנוע! העולם הזה הוא הליכה לקראת, צעידה אל מטרה. החיים בעולם הזה מובילים את האדם אל מעבר לעולם הזה, וכפי שכותב הרמח"ל בהקדמה לספרו "מסילת ישרים": "על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן (מצוות השם), יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי האמצעים האלה".
בעולם הזה כולנו מצווים - לך לך. הסתכלו על העולם כאל דרך המובילה אל מטרה, ולא כאל מטרה בפני עצמה.
הנביא זכריה מגדיר את בני האדם "מהלכים", לעומת המלאכים המוגדרים "עומדים": "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז). המלאכים נקראים עומדים משום שהם נמצאים במטרתם העליונה ואין להם להיכן ללכת. בני אדם צריכים ללכת וללכת, להתקדם ולהתקדם בלי סוף. כל עוד אדם חי, יש לו להיכן ללכת. משום שהעולם
הרוחני הוא אינסופי, ותמיד יש לאדם מקום לשפר את אישיותו ופנימיותו.
הנביא יהושע מגדיר את אברהם "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" (יהושע יד, טו, ורש"י שם). הרמב"ם קורא לאברהם: "עמודו של עולם" (הלכות עבודה זרה א, ח). ואיך אברהם קורא לעצמו? "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). אברהם ידע בתוך עצמו, שהדרך לשלימות היא אינסופית, שהרי הבורא הוא אינסופי, כך שתמיד יש לאן ללכת.
זאת היהדות – "לך לך", עד הרגע האחרון של חייך. תשאף ליותר. תתקדם.
השאלה הנשאלת היא כמובן, כיצד מתקדמים? היכן נמצאת הדרך הנכונה, ומהו שביל הזהב? הבה נאזין להוראות של בורא עולם לאברהם: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים. וַיֵּרָא השם אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א). בפסוק זה טמון הסוד. ראשית, רואים אנו שוב את ציווי הבורא: "התהלך לפני". תלך. תוביל. תנהיג. אולם לפני מילים אלו, אלוקים "מציג את עצמו" בפני אברהם עם שם מיוחד מאוד: "אני א-ל ש-די".
מעיון במקומות נוספים בהם מופיע שם זה (בפרט בספר שמות ו, ג) עולה המסקנה, שהשם "ש-ד-י" מבטא את כוח ההגבלה שבעולם, את מציאות ה"די". כך כותב המדרש: "אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די ולארץ די, שאלמלא שאמרתי להם די, עד עכשיו היו נמתחים והולכים" (בראשית רבה מו, ב). שם זה של הבורא, מסמל ומבטא את שליטת הבורא על יצירתו גם לאחר שהיצירה הסתיימה, וזאת בשונה מבן אנוש, שלאחר שהוא סיים את יצירתו, אין שום קשר בינו לבין היצירה, ושהיצירה הסתיימה היוצר מסתלק וכבר לא קשור ליצירתו (למשל: כשנגר בונה שולחן, השולחן ימשיך להתקיים גם אם הנגר ימות). לא רק זאת, אלא פעמים והיצירה משתלטת על יוצרו ויוצאת משליטתו.
בורא עולם ברא עולם מופלא, הגביל אותו ואמר לו בסיומם של ששת ימי הבריאה "די", והוא עדיין מגביל אותו בכל רגע נתון בתוך גבולות הטבע שהוא קבע. כאשר מתבוננים אנו בעולם, רואים אנו שבכל נברא זעיר ובכל חלקיק בעל צורה, טבועה החותמת "די". לכל בריאה יש את הכוחות שלה, ולכל בעל חיים יש את הטבע שלו. "די" זה הוא סוד הווייתם וקיומם. כל כוח קיבל רווח ותחום לפעילותו, כשהוא בתוך התחום הוא חי, וכשהוא יוצא חוץ לתחומו הוא אפס.
מאז סיומם של ימי הבריאה, לא נבראה שום בריאה חדשה. עולם המדע עסוק בלגלות דברים, אך אין בריאה חדשה שנבראה לאחר ימי הבריאה, וכפי שכותב שלמה: "וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט). העולם כולו מכריז "די".
פונה הבורא לאברהם ואומר לו – "אני אל שדי"!, ולכן - הידבק בדרכיי ותגביל את עצמך! תלך ותתקדם בתוך המסגרת שאני אשרטט לך. במקום שאני אומר לך "די", תאמר "די" לעצמך. זו תמצית כל היהדות. כל התורה אינה אלא קריאת "די" לאדם, הצבת גבולות. כשאדם חוצה את הגבולות הוא עובר "עברה", הוא עובר את הגבול. כשנברא חוצה את גבולותיו, הוא מתחיל לחדול מלהתקיים. כל תכונה וכוח שברא הבורא בעולם ובאדם טובים הם, אך בתנאי שיישארו בתוך גבולם.
שאלנו קודם מהי הדרך לשלימות? הנה התשובה, ללמוד להפעיל את כוח ההגבלה. אלוקים מציג את עצמו בשם זה – "אל ש-די", כהקדמה למצווה שהוא מצווה מיד את אברהם - ברית המילה. מצוות ברית המילה מסמלת את כוח ההגבלה. במצווה זו, קיבל אברהם ציווי לשלוט על יצריו וחושיו. אותם יצרים וחושים ששאר בני אדם הולכים אחריהם בעיוורון – יימסרו בכוח הברית לשליטתו החופשית של אברהם. גם העז שביצרים, יימסר לשלטונו. היהודי קונה את שלימותו האנושית לא בכך שהוא "הומני" ו"אנושי", אלא בכך שהוא שולט על חושיו ויצריו הפנימיים, וגם לתאוותיו הוא אומר די.
זוהי מצוות ברית המילה, בתמצית. בכל פעם שאדם יוצא מביתו לעבודת יומו והוא מתחיל ללכת, הוא "פוגש" את המזוזה המשקיפה עליו ממסגרת הדלת. על פי ההלכה, על הקלף הנראה לעין הדייר, אמור להיכתב השם "שדי" (על הקלף עצמו בצדו האחורי. על בית המזוזה יש הנוהגים לכתוב רק את האות שי"ן), וזאת כדי להזכיר לאדם – שגם בחוץ, ואולי אף בעיקר בחוץ, עליו לשמור על ההגבלה הפנימית. אומנות לא קלה היא ללכת ולהתקדם מצד אחד, אך לשמור על גבולות מן הצד השני, אולם אלה הם היסודות שאמר הבורא לאברהם בראשית דרכה של האומה הישראלית.
אדם בא לעולם לא כדי להתחיל במשקל שלוש קילו בבית החולים, ולסיים במשקל שבעים קילו בבית הקברות, קילומטרים ספורים מאותו בית החולים בו נולד. העולם הוא דרך! הוא אמצעי! עלינו ללכת ולהתקדם, אולם בתוך הגבולות, בתוך ה"די". ידועים דברי המדרש: "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו, כה), והרחיב על כך רבי משה חיים לוצאטו: "זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב. שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת (זמן קצר) פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על זה, ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם, שכך חשק בהם השם" (דרך עץ החיים). אבות העולם לא נולדו אל תוך מצב של שלימות. אברהם זכה לדיבור הראשון שלו עם הבורא רק בגיל שבעים, יצחק היה כבן שבעים וחמש ויעקב בגיל שבעים ושבע. שבעים שנות הליכה, שבעים שנות עליה בתוך גבולות התורה.
על האדם ללכת וללכת, ולא לעצור. אולם עלינו לזכור דבר נוסף: הדרך מלאה בניסיונות, מלאה במהמורות, ויוכיח זאת אברהם שנתנסה בעשרה ניסיונות. אולם דווקא הניסיונות, הם אלו שהביאו את אותו למצב של "האדם הגדול שבענקים". בתוכו של כל אדם מישראל טמון "שמן אפרסמון", שעם תחילת ההליכה והתנועה, ריחו יופץ לכל עבר.
