מושג מהפרשה - לחתוך בשביל להתחבר
- פרטים
- קטגוריה: פרשת לך לך
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 1792
על משמעות המושג ״כריתת ברית״
נפש האדם נעה ומיטלטלת בין שתי שאיפות מנוגדות – שאיפה לאיחוד ושאיפה לייחוד, רצון להיות חלק מן הכלל ורצון להיות יוצא מן הכלל. לא קלה היא ההחלטה מתי להתאחד ומתי דווקא להתייחד. פרשתנו פותחת בציווי הבורא לאבי האומה – אברהם: "וַיֹּאמֶר השם אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). מלבד עצם הקושי שבעזיבת בית אבא ואימא ונטישת המולדת והארץ, ניסיון זה התעצם לאור התקופה בה חי אברהם, תקופת דור הפלגה בה אנשי אותו דור חרטו על דגלם את רעיון האחדות. היטיב להגדיר זאת רבי שמשון רפאל הירש: "עצם הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. לא הערכת ערך הפרט, אלא ריכוז השלטון – זו הייתה רוחו של הדור, שהחל לבנות בניין פאר בסיסמת "נעשה לנו שם". כך ניטל מן האדם ערכו האישי וסופו שהפך למכשיר גרידא, ללבינה בבניין הפאר של נציגות מדומה של הציבור".היהדות מייחסת חשיבות עצומה לכלל ולציבור, ואף אוסרת לפרוש מן הציבור בשעה שהציבור הולך בדרך האמת. אך באותה מידה היא מחייבת לפרוש מן הציבור בשעה ששיטת הרוב איננה אמת. ציווי זה – "לֶךְ לְךָ", הינו ערך נעלה ביותר. אם יש צורך בדבר, מוטלת על האדם החובה לעבוד את השם לבדו. כך החלה ההיסטוריה של העם היהודי – "לֶךְ לְךָ", וזהו סוד הישרדותו - "איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט". זהו הניסיון הראשון שהוטל על אברהם אבינו – אומץ לב ונכונות ללכת נגד זרם הכפירה השוצף, לחיות לבד לא רק מבחינה חברתית, אלא בעיקר מבחינה מחשבתית ורעיונית. כל מעשי האבות המוזכרים בספר בראשית, מהווים סימן לבנים (תנחומא פרשת לך לך, מובא ברמב"ן, בראשית יב, ו). המאורעות מהווים עבורנו אבני דרך מאירות בתוך חשכת הגלות, גלות הכלל וגלות הפרט.
הנה לנו אבן הדרך הראשונה - פעמים רבות נדרש מהאדם אומץ לב ללכת נגד מוסכמה חברתית, ולחיות עם עצמו בתוך אי של שפיות. כך החל דרכו של העם היהודי, וכך פעמים רבות תחל דרכו של אדם החפץ בשינוי.
אלוקים מבטיח לאברהם, שאם יעמוד בניסיון – "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה" (יב, ב). כשם שגרעין צומח לאילן רב פארות רק כשהוא חבוי וטמון באדמה, כך פעמים התנאי לגדילה וצמיחה אישית הוא, שאדם יהיה עם עצמו, רחוק משאון העולם. ישנו תנאי לקיום הבטחה אלוקית זו. התנאי מוזכר בהבטחה עצמה - "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה" (יב, ב). נשים לב שהתורה לא כותבת "ותהיה מבורך", או "והיית ברכה", אלא – "וֶהְיֵה בְּרָכָה". בשתי מילים אלו מקופל כל התפקיד המוסרי שבקיומו תלויה אותה הבטחה. תהיה אתה ברכה לאחרים, בשונה מהשאיפה הטבעית של האדם לא להיות ברכה לאחרים אלא להיות מבורך מאחרים. אלוקים אומר לאברהם, רק אם אתה תהיה ברכה לעולם, רק אם תמלא את תפקידך נאמנה וחייך יהיו קודש למטרות האלוקיות, או אז שמך יגדל בגויים.
ההליכה בדד אינה מטרה בפני עצמה, אלא בשאיפה שדרכה האדם יהיה ברכה לעולם. כמובן, לא קלה היא העבודה. אברהם אבינו עמד בה בגבורה. אברהם אבינו טבע ב"גֶנִים" של בניו את היכולת "ללכת בדד" ולהישאר נטועים באדמת האמת, למרות רוחות התעתועים העזות הנושבות בעולם. לאחר הקדמה זו, נבין את משמעות המושג "ברית", מושג המופיע בפרשתנו בהקשר לשתי בריתות - "ברית בין הבתרים", ובמצוות ברית המילה שנצטווה בה אברהם. יש משהו מוזר בצמד המילים "כריתת ברית", או "לכרות ברית". שהרי שתי מילים אלו הם שני מושגים הפכיים ומנוגדים. "ברית" משמעותה חיבור, ואילו "כריתה" משמעותה חיתוך, ניתוק והפרדה. מדוע אם כן משתמשים אנו במושג "כורת ברית" ("הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית" – שמות לד, י)? יותר מכך, שתי הבריתות המופיעות בפרשתנו מיושמות באמצעות כריתה והפרדה. בברית בין הבתרים אברהם ביתר את העֶגְלָה, העז והאיל, ובמצוות ברית המילה, נצטווה אברהם לחתוך ולהסיר את הערלה מגופו.
מה משמעות העניין?
ההסבר הוא כך (גר"א בביאורו לספר יצירה): בלתי ניתן לערוך ברית ללא כריתה. כלומר, לא ניתן לכרות ברית בין בני זוג, שני חברים, מפלגות ומדינות, בלי שכל אחד מהצדדים "כורת" וחותך משהו מהאגו שלו. אם כל צד מתבצר בעמדתו ואינו מוכן לוותר על עקרונותיו – הדרך לשלום רחוקה מתמיד. ברית אמתית יכולה להתקיים רק כאשר כל אחד מביע נכונות לצאת מאזור הנוחות בו הוא היה עד היום, ולוותר על דברים שהיה רגיל אליהם.
זו משמעות צמד המילים "כריתת ברית". ברית אמתית יכולה להיעשות רק כאשר כל צד "כורת" משהו מעצמו.העם היהודי נקרא "יהודי" על שמו של יהודה, בנו של יעקב אבינו. אמו – לאה - קראה לו כך ואמרה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת השם, עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (בראשית כט, לה). מהותו של עם ישראל הוא ההודאה וההודיה לבורא עולם. כשאדם מודה למי שהטיב עמו, הוא במובן מסוים "כורת ברית". מדוע? משום שטבע האדם מקשה עליו להודות, שהרי כשאדם מודה למישהו ואומר לו "תודה", הוא בעצם מצהיר חד-משמעית שהוא היה מוגבל בנושא מסוים והוזקק לעזרה. לאדם קשה להרגיש שהוא זקוק לעזרת אחרים. זו הסיבה שהמילה "מודה" נושאת שתי משמעויות – "מודה" מלשון תודה והודיה, ו"מודה" מלשון מודה על האמת – מודה באשמה.כשאדם פועל נגד טבעו והוא "מודה", הוא בעצם "כורת" חלק מעצמו על ידי שהוא מוריד מהאגו של עצמו. סדר יומו של היהודי נסוב סביב ההודאה וההודיה. מבנה התפילה מבוסס בעקרו על הודאה, ולפני כל בקשה אנו מקדימים הודיה והודאה. ניתן דוגמא מהבקשה הראשונה בתפילה, ברכת הדעת: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" – זו הודאה והכרזה שהדעה והבינה נתונים בידיו של הבורא, והוא זה שחונן את בני האדם, ולאחר ההקדמה באה הבקשה – "חננו מאתך דעה, בינה והשכל", ושוב מסיימים בהודאה – "ברוך אתה השם – חונן הדעת". וכך ביחס לשאר ברכות התפילה.
וכן, לפני שיהודי אוכל ושותה דבר מה, התורה מצווה אותו לברך לפני האכילה ולאחריה, ברכה בה אנו מודים על האמת שמי שהעניק לנו את דבר המאכל הוא הבורא, ואנו אומרים לו תודה על כך. אדם אוהב להרגיש שהוא אדון לעצמו. אדם אוהב לסמוך על עצמו ולהרגיש שהכול נתון בידיים שלו. אולם מהות היהודי הוא ההיפך – "לכרות" מהאגו שלו, להודות ולהתחבר לבורא.
כעת נבין את משמעות ברית בין הבתרים וברית המילה. מה היה בברית בין הבתרים?
דיו רב נשפך כדי להבין פרשה מסתורית זו, ניתן לעיין בפרשני התורה אשר מגלים לנו טפח מיופייה. אלוקים מבטיח לאברהם שזרעו יירש את ארץ ישראל. לאברהם ושרה עדיין לא היה בן, אולם אברהם מקבל הבטחה שזרעו יירש את ארץ ישראל לנצח. אברהם שואל את הבורא "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?" אברהם, גדול המאמינים ואבי האומה לא פקפק כמובן בהבטחתו של הבורא, הוא הבין שזרעו יצטרך זכות ונקודת יתרון כדי שהבורא יקיים את הבטחתו, והוא שאל את הבורא בזכות מה יירשו בניו את ארץ ישראל, ומהי הזכות שתגרום למימוש הבטחת הבורא? הבורא עונה את התשובה הבאה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר וְגוֹזָל. וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ, וְאֶת הַצִּפּר לֹא בָתָר". וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרים, וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם... וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה, וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ, אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו, ח-יז).
אברהם ביתר את שלושת העגלות, שלושת העיזים ושלושת האילים, הניח את הבתרים אחד מול השני, ולאחר מכן עברו בין הגזרים תנור עשן ולפיד אש. הסברים רבים נתנו במשמעות הבתרים, נצעד בדרכו הסלולה של רבי שמשון רפאל הירש בביאורו לפסוקים אלו.
עגלת הבקר, העז, האיל, התור והיונה – מסמלים משהו. הם מסמלים את רעיון כריתת הברית עליו דברנו. השור היה בהמת עבודה פופולארית מאוד בימי קדם. גם התורה מזכירה אותו לא אחת בהקשר של עבודה – "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כב, י) ובעוד מקומות. מין הבקר מייצג את כוח העבודה, המעשה והפעילות. עגלת הבקר מסמלת את כוח המעשה בראשית צמיחת התפתחותו.
העז היא כשמה – עזה, תקיפה וקשה. כלומר, היא רכה ונכנעת רק כלפי אדוניה, אך מאיימת בקרניה על כל אדם זר. העז מסמלת את כוח ההתנגדות והעצמאות.
האיל צועד תמיד בראש העדר, ובכך הוא מסמל את "אילי" ההון ובעלי הנכסים והשליטה. היונה (התור והגוזל) מסמלת את עם ישראל. ליונה אין ציפורני טרף ומקור מכופף כפי שיש לעופות הטורפים, היא חסרת אונים ונטולת כוח התנגדות. כוחה היחיד הוא במעופה. רק בזכות המעוף היא יכולה להשתמט משלטון האדם (יש הבדל בין תור ליונה, לא נרחיב בו כעת).
כעת נתרגם את הסמל לשפה שלנו, ונבין את משמעות הביתור. הבורא מבקש מאברהם: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר וְגוֹזָל" – העמד את עצמך ואת בניך לרשותי בכל השטחים הללו – תמסרו לי את כוח הפעילות והעבודה שלכם (עגלה), כלומר, תווסתו ותנצלו את כוח המעשה לאפיק רוחני, חיובי ותועלתי. תמסרו את כושר ההתנגדות והעזות (עז), כלומר, תהיו מוכנים להתנגד ולא להסכים לכל מיני דברים, ותוותרו על דברים מסוימים כשהם מנוגדים למטרת חייכם. וכן, תהיו מוכנים למסור את הרכוש והזכויות בשעה שהם מנוגדים לרצון הבורא, כפי שהתורה מצווה: "וְאָהַבְתָּ אֵת השם אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה), להעדיף את אהבת השם על פני אהבת הממון.
ומה שהכי חשוב – תמסרו לי את כוח המעוף (התור והגוזל). לכל אדם יש חלום ומעוף, תנצלו את המעוף ותשתמשו בו למטרות רוחניות חיוביות, תפרשו כנפים ותעפילו לגובהי מרומים, כמה שיותר קרוב אלי.
זו בקשת הבורא מאברהם וזו כריתת הברית. לא קל לאדם "לכרות" ולתת מכושר מעשיו וכוחו לצורך גבוה (עגלת הבקר), לא קל לאדם להתנגד ולעמוד בגבורה מול פיתויי העולם (העז), לא קל אדם לוותר על רכושו (האיל), ולא קל לרתום את המעוף לצרכי גבוה (התור והגוזל). אדם שמצליח לעבור בין הבתרים בהצלחה, הוא אדם שהצליח "לכרות" וממילא לעשות ברית עם אלוקיו (ניתן לעיין בפרשנים מדוע אברהם לא בתר את הציפור). זו משמעות הביתור בברית בין הבתרים. לנתב ולווסת את כוחות האדם למקומות חיוביים, הגם שפעמים הם בניגוד לרצונות האישיים. זו גם משמעות ברית המילה. החיתוך והסרת הערלה מסמלים את ההסכמה של היהודי לוותר מעט על תענוגות העולם הזמני, החולף, עבור נחלה של עולם רוחני ונצחי.
נסיים במשל.
זלמן שב מן היער עם עגלתו העמוסה בגזעי עצים, המיועדים עבור בניית ביתו החדש. זלמן החל להציב את הגזעים בשורה אחד ליד השני, כדי שישמשו בתור קיר לביתו. והנה ראה זלמן, שיש בגזעי העצים בליטות רבות, המונעות מהגזעים להיות צמודים אחד לשני. פנה זלמן אל ארגז הכלים ונטל בידיו את המסור, כדי לנסר את הבליטות. לפני שהחל במלאכת הניסור, עבר שם אדם חכם ואמר לו – זלמן, במקום לנסר את הבליטות, יש לי הצעה טובה יותר – כנגד כל בליטה שיש בגזע, תחורר חור בגזע הסמוך אליו, וכך הגזעים יתחברו ויתאחדו באופן הטוב ביותר.
כשאנו רוצים להתאחד עם הבורא, עם הסביבה והזולת – במקום לחפש להוריד את הבליטה שמצאנו בחבר – נחורר חור באישיותנו, נוותר ונתגמש, וכך נוכל להתאחד באופן מושלם.
כזה היה אברהם, והלוואי שנצליח לצעוד בדרכו.
