נק' למחשבה- הדי. אן. איי של המלחמות
- פרטים
- קטגוריה: פרשת וישלח
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 1535
עם ישראל הוא עם למוד מלחמות ומאבקים. כך היה לאורך ההיסטוריה, וכך כנראה יהיה בעתיד, עד שיקויים בנו דברי הנביא ישעיהו: "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד), ונזכה לגאולה השלימה. אחד מגדולי מבארי המקרא – הרמב"ן, כותב, שבפרשתנו מופיע היסוד והשורש לכל מלחמות ישראל.
כוונתו כמובן למאבקו של יעקב מול המתאבק האלמוני, שהתברר כשרו של עשיו. יעקב – שהתורה מגדירה אותו "איש תם, יושב אהלים" (תחילת פרשת תולדות), מוצא עצמו בסיטואציה לא פשוטה - הוא נמצא תחת איום ממשי, והוא מוכרח להתגונן כדי להציל את חייו.
יעקב הכין עצמו בשלושה מישורים – תפילה לבורא עולם, השתדלות לפיוס על ידי מתנות ששלח לעשיו, והכנה למלחמה. בסופו של דבר, יעקב צלח את התקופה, והוא ניצל מחרבו של עשיו.
הרמב"ן בתחילת הפרשה כותב, שהדרך בה נקט יעקב אבינו כדי להינצל, משמשת אבן דרך לבניו אחריו, כיצד להתמודד בהצלחה מול אויבנו הקמים עלינו בכל דור - "נכתבה הפרשה הזאת להודיע, כי הציל הקדוש ברוך הוא את עבדו, וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד, שהוא לא בטח בצדקתו, והשתדל בהצלה בכל יכולתו. ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו - יארע לנו תמיד עם בני עשיו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו: לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל". הרמב"ן מאריך בעניין, אולם אנו נזכיר רק נקודה אחת: לפני שיעקב נפגש מול עשיו, הוא חצה את משפחתו לשתי מחנות: "וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ... וַיֹּאמֶר, אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (לב, ט).
בפשטות, זו טקטיקה פשוטה של הישרדות. וכפי שכותב הרמב"ן: "והיה המחנה הנשאר לפליטה" - על דרך הפשט, כי אמר, אולי ינצל המחנה האחד, כי בהכותו האחד יברחו האחרים, או תשוב חמתו, או תבוא להם הצלה מאת השם. וכן אמרו בבראשית רבה (עו, ג): 'למדתך תורה דרך ארץ, שלא יניח אדם כל ממונו בזווית אחת'. ורש"י כתב: והיה המחנה הנשאר לפליטה - על כורחו, כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים: לתפילה ולדורון ולמלחמה... וכן עיקר".
הרמב"ן ממשיך: "וגם זה ירמוז, שלא יגזרו עלינו בני עשיו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם. מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל את הפלטים. וכך אמרו בבראשית רבה (עו, ג): אם יבא עשיו אל המחנה האחת והכהו - אלו אחינו שבדרום, והיה המחנה הנשאר לפלטה - אלו אחינו שבגולה. ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה (רמב"ן לב, ט)".
יעקב במאבקו מול עשיו, מורה לנו כיצד צריך להתכונן למפגש עם האויב: תפילה, דורון ומלחמה. פעולת ההצלה "הנקודתית" של יעקב, שהוא חצה את משפחתו לשתי מחנות, השליכה על עתיד בניו - עם ישראל. הפיזור ו"החלוקה למחנות", הם בעצם קרש ההצלה שלו.
כל מי שמכיר את ההיסטוריה, מזדהה עם הדברים. דבר נוסף שאנו למדים ממאבק זה הוא כך: לאחר המאבק שהסתיים בניצחונו של יעקב, המלאך שינה את שמו מיעקב לישראל: "וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט). השם "יעקב" הינו שם נחות יותר (מלשון עקב) מאשר ישראל, המורה על שררה וישרות. בהמשך, הקדוש ברוך הוא מחזק את דברי המלאך ואומר ליעקב: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: שִׁמְךָ יַעֲקֹב! לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" (לה, י).
נתבונן ונראה, שיש הבדל בין דברי המלאך לבין מה שאמר אלוקים. המלאך אמר: "לא יעקב יאמר עוד שמך", ואילו הבורא אומר: "שמך יעקב!" אולם למרות ששמך יעקב, מהיום והלאה "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ". כלומר, גם לאחר השינוי, שמך נותר יעקב, אולם לא יקראו לך בשם זה, אלא בשמך החדש – ישראל (התלמוד (ברכות יב) כותב: "לא שיעקר (שם) יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו"). מה משמעות הדברים?
ה"כתב סופר" בביאורו לפסוקים אלו אומר כך: התלמוד (עירובין יג ע"ב) כותב: "כל המשפיל עצמו, הקדוש ברוך הוא מגביהו". אומר אלוקים ליעקב – אם אתה תחיה את חייך בתור "יעקב", בענווה ובשפלות חיובית, או אז אעלה אותך לדרגת "ישראל". גם שינוי שם זה, מהווה הוראה ליעקב, כיצד להתנהל מול אומות העולם.
יעקב היה ענוותן כלפי אחיו בשעה שנפגש עמו. יעקב בא למפגש כשהוא כנוע, ומתוך תחושת שפלות - לפחות כלפי חוץ. יעקב הראה את עצמו בפני אחיו כ"יעקב", מלשון עקב, כאדם נמוך ושפל, וכפי שהתורה מרבה לתאר שהוא השתחווה בפני עשיו וקרא לו מספר פעמים "אדוני". הענווה הזו, היא זו שהצילה אותו מחרבו של עשיו (אגב, אכן ידועים דברי חכמים (מדרש רבה כאן), שיעקב נענש על כך שהוא השתחווה ואמר לעשיו את המילה "אדוני" פעמים רבות, אולם כנראה התביעה על כך שהוא התרפס בפניו יותר מדי. אין כאן המקום להרחיב בעניין).
נרחיב מעט בכוונת הדברים (מובא בספר "הגיונות אל עמי"): התלמוד במסכת תענית (כא ע"א) כותב כך: "טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מברכה שבירכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל: "וְהִכָּה השם אֶת יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם" (מלכים א, יד, טו). מה קנה זה עומד במקום מים, וגזעו מחליף, ושורשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות - עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז, שנאמר "כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כד, ו). מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שורשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו... תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". כלומר: אחיה השילוני רצה לקלל את ישראל, אולם הקללה שלו היא בעצם ברכה. משום שהקנה הוא "עניו וכנוע". כשרוח נושבת בו – הוא מתכופף ולא "מתרגש" מכך, וזהו סוד הישרדותו. לעומתו – הארז, למרות שהוא נראה חסון יותר, אולם כשבאה רוח חזקה היא עוקרת אותו. כשבלעם "ברך" את ישראל והמשילן לארז, הוא בעצם קילל אותם.
זהו ההבדל בין ברכת שרו של עשיו, לבין ברכת הקדוש ברוך הוא.
שרו של עשיו מוחק לחלוטין את השם "יעקב", והוא מורה לו תמיד להיות קשה כארז, לא לוותר ולא להיכנע - "כי שרית עם אלקים ועם אנשים". אולם באמת זוהי קללה ולא ברכה. הקדוש ברוך הוא אומר ליעקב - "יעקב שמך", תהיה כאותו קנה, ודווקא על ידי זה תגיע למצב של "ישראל".
פרשה זו מורה לדורות, לא להתרברב בפני בני עשיו, אלא להיפך – להיות כנועים בעיניהם. זהו המפתח להצלחה. אנו נזכה להיות בדרגת "ישראל", רק אם נתנהג כ"יעקב".
איני יודע אם גישה זו פופולארית בקרב העם ומנהיגיו, אולם אולי כדאי לנו להיצמד ל"טיפים" של יעקב...
