ממש בחינם
- פרטים
- קטגוריה: פרשת דברים
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 2665
הוא היה עשיר גדול, התגורר בבית מפואר והיה גם תלמיד חכם וירא שמים. דבר אחד העיב על אושרו של זלמן - שלש בנות מבוגרות לו בבית, אשר יושבות ומצפות לחתן שמשום מה בושש מלבוא.
שם זלמן פעמיו לעיירה הסמוכה, כדי לקבל ברכה מהרבי הצדיק, שיזכה סוף סוף לראות את בנותיו עומדות מאושרות תחת החופה. נעמד זלמן בתור, הנה, רק אדם אחד לפניו, היה זה מנהל הבנק הגדול בעיר הסמוכה, אצלו מופקד כספו של זלמן.
כשהגיע תורו של זלמן להיכנס לרבי, תינה את צערו בפניו ואמר לו, רבי! כסף לא חסר לי, עשיר גדול הנני, אך מה שווה כל כספי כל עוד שערות בנותיי מלבינות והן אינן מצליחות להינשא? האזין הרבי בקשב רב וברכו מעומק הלב. לפני שהלך, שאל אותו הרבי, אמור לי זלמן, אמרת שעשיר גדול הנך, היכן מופקד כספך? אמר לו זלמן, בבנק של האדם שהיה לפניי אצל הרבי. אמר לו הרבי, אני ממליץ לך להוציא את כספך מהבנק. זלמן התפלא על ההוראה הבלתי צפויה, אך נאמנים עליו דברי רבו וללא שהות החיש את צעדיו לעיר, הגיע לבנק ונתן הוראה למשוך את כספו, ולהעבירו ב"ברינקס" לביתו.
כעבור מספר ימים, הגיע זלמן לעיר לרגל עסקיו, והנה הוא רואה התגודדות סביב הבנק, מתברר, שהבנק אשר כספו היה מופקד שם עד לפני ימים ספורים, התמוטט ופשט את הרגל. "הודו לה' כי טוב!" התרגש זלמן, בזכות הרבי כספי ניצל... החליט זלמן על אתר לשוב לרבי, ולתת לו עשרה אחוזים מכספו כהודאה להשם, שיחלקם לצורכי צדקה.
מהחלטה למעשה, וכבר ניצב הוא בחדרו של הרבי, מעותיו בידו, ואמר בהתרגשות, יש בידי סכום גדול לצדקה, בזכות הרב כספי נותר ברשותי ולא צלל לתהומות... ראה הרב סכום כה גדול ושאל, מה קרה, מהיכן הכסף? ענה לו זלמן, הרי לפני מספר ימים הרב הורה לי להוציא את כספי מהבנק, כך אכן נהגתי, וכעבור ימים ספורים הבנק התמוטט... שמע הרבי ונחרד כולו, הבנק נסגר? מה אתה שח, השם ירחם, מה יעשו כל היהודים... מדוע הרב מתפלא? שאל זלמן – ספק את עצמו ספק את הרב - הרי כשבאתי לרבי לפני כמה ימים, מנהל הבנק נכנס לפני אל הרב, כנראה שדיווח לו על מצבו, ולכן, מן הסתם, הרב הורה לי להוציא את כספי, אז מדוע הרבי מתפלא? שטח את תמיהתו.
אמר הרבי לזלמן. מנהל הבנק לא אמר לי מאומה על מצבו, גם לו היה אומר לי וכי עולה על דעתך שהייתי מגלה לך על מה שוחחתי עמו? חלילה וחס! אלא, תמיד כשהוא נכנס אני שואל לשלומו והוא עונה לי ברוך השם, מצוין! הפעם, לשם שינוי, הוא ענה "מצפים למשיח שיגאלנו", אמרתי לעצמי, אם הוא מדבר על המשיח כנראה שמצבו לא טוב...
הבה נהיה כנים עם עצמנו, האם אנחנו לא כאותו מנהל בנק? האם אנחנו מצפים לגאולה, או רק כשקשה לנו אנו אומרים, אה, מתי תבוא הגאולה...
בית שני נחרב מפני שנאת חינם (יומא, ט ע"ב), זאת כולנו יודעים. חייבים לזכור ש"כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא, א א), אם כן, כל עוד שלא נתקן את שנאת החינם, אין סיבה שבית המקדש השלישי יבנה.
חייבים להתחזק באהבת חינם.
בפרשתנו, פרשת דברים, משה מדבר אל עם ישראל. תוך כדי דבריו, הוא מוכיח אותם על כל מיני אירועים שאירעו בתקופת שהותם במדבר. את רוב האירועים הוא מזכיר ברמז, אך שניים מהם הוא מפרט בהרחבה. אחד מהם הוא חטא המרגלים, על חטא זה משה מוכיח קשות את העם. בין שאר דבריו הוא אומר "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים" (דברים א, כז).
כשקוראים את הפסוק הזה אי אפשר שלא לתהות, כיצד יתכן שבני ישראל יאמרו כזה משפט – "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים"? הבה נעשה "שחזור" קטן לזיכרון. בני ישראל יצאו ממצרים למדבר, מה הם אכלו? עקרונית אלוקים יכול היה לתת להם אורז ובטטה, ולגוון לפעמים עם דלורית וצבר... מה נותן להם אלוקים - מן! דוד המלך מגדיר את המן "לחם אבירים" (תהלים עח) - אוכל שמלאכי השרת אוכלים אותו, ובני ישראל יכלו לטעום במן כל טעם שחפצו. האם כך מתנהג שונא? בארה של מרים התגלגלה עימהם בכול מסעותיהם, ענני הכבוד הגנו עליהם משרב, הם נהנו מטמפרטורה מבוקרת לאורך כל השנים ובגדיהם לא בלו במשך ארבעים שנה (דברים ח, ד), כיצד ניתן לומר "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים"?
קטונו מלהבין. זהו דור שזכה לכל ניסי יציאת מצרים ולגילוי שכינה, מצבם הרוחני היה בלתי נתפס בעיניים הקטנות שלנו ואנו עפר ואפר לעומתם. ניתן לעיין בפרשיות קודמות, שם הרחבנו בעניין חטאי ראשונים. אולם כמדומני, שאין מתאים יותר מתקופה זו, כדי להבין את המשפט "בשנאת השם אותנו".
חברים, זוהי בדיוק שנאת חינם.
אלוקים נותן לנו הכול, וה"תודה" שלנו היא: "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים". קיימת באדם תכונה של כפיות טובה, שיתכן ופעמים היא יוצאת מכלל שליטה.
שנאת ה"חינם" של המרגלים - ארעה בתאריך ט' באב בשנה השנייה לצאתם ממצרים. בתאריך זה, בני ישראל בכו לראשונה על הארץ - המרגלים גרמו לכולם לבכות ולהירתע מארץ הבחירה. אמר אלוקים - אתם בכיתם בתאריך זה בכייה של חינם, ביום זה תבכו בכייה לדורות. כעבור מאות שנים, גם בית ראשון וגם בית שני ייחרבו בתאריך ט' באב, ונגלה מהארץ הטובה.
התלמוד מספר שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם (יומא ט ע"ב). ידוע הסיפור על קמצא ובר קמצא (גיטין נה ע"ב), מפאת חשיבותו אזכיר אותו בקצרה, כי הוא מאוד רלוונטי. אדם אחד ערך סעודה גדולה, וביקש משלוחו להזמין לסעודה את קמצא ידידו, השליח בטעות הזמין את בר קמצא, שהיה שונאו של עורך הסעודה. כשבר קמצא קיבל את ההזמנה שמח מאוד, בחושבו שבעל הסעודה רוצה להתפייס עימו. מובן שהוא בא לסעודה. כשבעל הסעודה ראה את בר קמצא, כעס מאוד, וציווה עליו לצאת תיכף ומיד, חרף תחנוניו של בר קמצא שלא לביישו.
בר קמצא כעס מאוד, במיוחד הציקה לו העובדה שחכמי ישראל ראו את ההשפלה ולא מחו בבעל השמחה, כיוון שכך החליט לפנות לקיסר הרומאי, וההמשך ידוע – זוהי נקודת ההתחלה שמשם התגלגל חורבן המקדש. הנה, בגלל שנאת חינם נחרבה ירושלים.
תמוה. סיפור זה נקרא שנאת "חינם"? הרי הייתה לבר קמצא סיבה שהובילה אותו למהלך, הוא הושפל קשות, חכמי ישראל לא הגיבו. נכון שהתגובה לא פרופורציונאלית לאירוע, אבל מדוע זה נקרא "חינם"? ובכלל, כמדומני שכל שנאה נובעת ממשהו מסוים, וכי יש שנאה סתם, לחינם?
אציע בפניכם רעיון יפה ששמעתי מאחד מרבותיי, לצערי איני זוכר את מקורו.
בתלמוד נאמר: "אין אדם נוקף (מקבל מכה) אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז' ע"ב), תפיסה זו מהווה אבן יסוד ביהדות. אין "סתם", מה שנגזר עליך - קבל באהבה. פגעו בך? הושפלת? הם השליחים. דומה העניין לאדם שמקבל לתיבת הדואר חשבון מנופח מחברת החשמל, והוא כועס על הדוור. לאלוקים יש חשבון מדוקדק עם כל אחד, אם המכה לא הייתה מגיעה לך, "העולם היה מתהפך" ולא היית מקבל אותה. לחיות בתחושה כזו זו עבודת חיים, אבל זו האמת. בר קמצא נפגע קשות, אך הוא לא השכיל להבין שלנקום במארח ובחכמים זה חינם, הם לא קשורים לסיפור, הם סך הכול כאותו דוור. מן הסתם שראוי היה למחות, אם חכמים נהגו כשורה או לא, זה לא חשבון שלך, תשאיר את זה לאלוקים.
תובנה זו תתחזק, אחר הסיפור הכול כך יפה הבא:
באחד ממסעותיהם של האחים הקדושים - רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק, הם התארחו בפונדק דרכים. הפונדק היה עמוס באורחים, ובלית ברירה בעל הפונדק הקצה עבורם שתי מיטות בקצה ה"לובי". רבי אלימלך ישן במיטה הפנימית, ורבי זושא - בחיצונית. באמצע הלילה הגיעו לפונדק קבוצת גויים שיכורים, שהחליטו להתעלל בשני ה"יהודונים" שישנו בפינה. נגשו אליהם והעירו את רבי זושא, ששכב כאמור, במיטה החיצונית, ופקדו עליו לרקוד בפניהם. הרבה ברירות לא היו לו, רבי זושא קיבל על עצמו את הביזיונות בתקווה שיכפרו על עוונותיו, שמן הסתם – כמעט ולא היו, והחל לרקוד. השיכורים היו מרוצים והמשיכו לשתות לשוכרה תוך כדי "המופע". כשרבי זושא ראה שהם לא כל כך ערניים, חזר חרישית למיטתו. לאחר כמה דקות, השיכורים שמו לב שהיהודי נעלם, שבו והעירו אותו, ושוב נאלץ רבי זושא רקד לקול צחוקם המתגלגל. כשראה רבי זושא ראה שהם שוב שתויים לחלוטין, חזר למיטתו, אולם הפעם, אחיו רבי אלימלך אמר לו, למה שרק אתה תסבול ביזיונות, גם אני אשא עמך בנטל, הבה ונתחלף במיטות, אתה תישן במיטה הפנימית, אני בחיצונית, וכך בפעם הבאה הם יעירו אותי. וכך עשו.
לאחר מספר דקות השיכורים התעשתו וראו שהיהודי שוב התחמק, ושבו להעירו. אולם הפעם, אמרו בינם לבין עצמם, פעמיים הערנו את ההוא ששוכב במיטה החיצונית, בואו נעיר הפעם את היהודי שישן במיטה הפנימית... ורבי זושא מצא עצמו רוקד בפעם השלישית.
אמר רבי זושא את המשפט הבא: כשנגזר על זושא לרקוד - זושא ירקוד".
כדאי לאמץ את התובנה הזו. פגעו בך? הציקו לך? השרש בתודעתך שזה הגיע לך, את החשבון עם הפוגע תשאיר לאלוקים, גם אם הוא נהג שלא כראוי. לך הגיעה עגמת הנפש ואתה היית אמור להיפגע, לא משנה באיזו דרך. אם תשנא את ה"שליח" על מעשיו, דע לך, זה לחינם. הוא רק הדוור.
זו הכוונה שנאת "חינם", השנאה היא באמת לחינם.
כמדומני, שתובנה זו יכולה להועיל לרבים מאיתנו.
