העולם שייך לצעירים
- פרטים
- קטגוריה: פרשת דברים
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 2773
״וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתּאֹמְרוּ, נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אתָֹנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶאֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבאֹ אֲלֵיהֶן״ (דברים א, כב).
בכל בית ספר "בריא" ונורמאלי, מיד כשנשמע צלצול המבשר על סיום יום הלימודים, התלמידים שועטים החוצה כאותה ציפור דרור שפתחו בפניה את פתח הכלוב. מעניין שמשום מה, בפתיחת יום הלימודים, לא נראה תלמידים "שועטים" פנימה לכיתה באותו הלהט שקיים ביציאתם. אגב, אם כן נראה תופעה כזו, ייתכן והיא מורה על משהו שאינו כשורה.
כך טבע האדם. כאשר הוא להוט אחר משהו מסוים, הוא רץ קדימה ומזדרז "לאחוז" בדבר ללא שהות.
כלפי מה הדברים אמורים?
משה מדבר בפני בני ישראל, ובין יתר דבריו הוא מוכיח אותם על חטא המרגלים, ומציין פרט מאוד מעניין: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו". מדוע מדגיש משה "ותקרבון אלי כולכם" והוא לא מסתפק במשפט "ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו", הרי ברור הדבר, שאם בני ישראל בקשו ממשה לשלוח מרגלים, הם לא שלחו לו בקשה בדואר, אלא קרבו אליו כדי לדבר עמו, הלא כן?
מתברר, שמילים אלו טומנות בחובן תוכחה נוספת לעם ישראל, וכך כותב רש"י בשם חכמים במדרש: "ותקרבון אלי כולכם – בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים, וזקנים דוחפין את הראשים". כלומר, בני ישראל היו כל כך להוטים בעניין שילוח המרגלים, שהם שעטו לעבר משה באופן לא מנומס ולא מכובד ודרשו ממנו לשלוח אותם. אז מלבד התוכחה על עצם בקשת שליחת המרגלים הוא מוכיחם גם על צורת הבקשה.
מצינו פעם נוספת שמשה הזכיר את המילים "ותקרבון אלי", אבל בסיטואציה שונה. היכן?
כשמשה מזכיר בדבריו את מתן תורה, כך הוא אומר: "ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו, הן הראנו השם את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש וגו'" (דברים ה', כ' כא'), בני ישראל נגשו למשה ובקשו, שהוא זה שישמע את דברי התורה מאלוקים, ולאחר מכן יעביר אליהם. בקרבה הזו, משה לא אומר "ותקרבון אלי כולכם", אלא ההפך, משה מדגיש שהם התקרבו בנימוס - "ראשי שבטיכם וזקניכם" וכפי שכותב רש"י – "אותה קריבה הייתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם".
מה ההבדל בין שני סוגי "הקריבות"? מדוע במתן תורה הקרבה הייתה מסודרת ומנומסת, ואילו כשהגיעו כדי לשלוח מרגלים הקרבה נעשתה בחוסר נימוס?
ה'כלי יקר' מבאר את הדברים באופן מיוחד ואקטואלי עד מאוד.
במתן תורה בני ישראל נגשו אל משה בנימוס ובמכובדות. הצעירים שלחו קודם את המבוגרים ורק אחר כך נגשו הם. ניתן להסתכל על מציאות זו בשתי זוויות ראייה – זווית חיובית וזווית שלילית. הזווית החיובית אומרת שהם עשו כך באמת מתוך כוונה ראויה ומתוך כבוד למי שמבוגר מהם. הזווית השלילית אומרת, שהצעירים העדיפו לשלוח את המבוגרים לא מתוך כבוד אלא משום שהם לא היו מעוניינים כל כך בלימוד התורה, וכיוון שכך העדיפו לשלוח קודם את המבוגרים, ורק אחר כך גם הם יבואו.
בשעתו, משה שמח על כך שבני ישראל באים אליו באופן ראוי, שהצעירים מכבדים את המבוגרים וזקנים מכבדים את ראשי ישראל ומשה סבר שזה נובע ממקום חיובי. אולם לאחר שמשה ראה, שבחטא העגל הם באו בערבוביא, הוא שינה את זווית ראייתו על הקרבה "המנומסת" במתן תורה, התברר לו, שבמתן תורה קרבה זו, לא הייתה לשם שמים, מתוך מקום חיובי, אלא ההפך – הצעירים לא נגשו אל משה והעדיפו לשלוח קודם את המבוגרים כדי שהם ילמדו קודם את התורה, והם בינתיים "ייהנו מהחיים". שהרי משה ראה, שכשמשהו חשוב לבני ישראל הם באים בלהט ובחשק ללא הבחנה בין צעירים למבוגרים...
וכך לשונו של ה'כלי יקר': "אגלאי מלתא (התברר) למפרע, שגם קרבה של מתן תורה לא הייתה כהוגן לשם שמים, ואדרבה, היא ראיה שכל חפציכם קנייני הגוף, אבל קניין התורה רחוק מכליותיכם, ועל כן שלחו הילדים את הזקנים לפניהם לומר, אתם קודמים לקבל התורה, כי בישישים חכמה, ואנחנו אחרונים כי אין התורה נאותה לנו, כי אמרתם אחר שכל זקן כבר כבה חום הטבעי שלו ואינו הומה אחר חמדות העולם הזה כל כך, על כן להם יאות להתעסק בחכמות ואנחנו נתעלסה באהבים הן עוד היום גדול".
את התובנה הזו הבין משה רק לאחר שהוא ראה שכשבני ישראל באו בדרישה לשלוח מרגלים כדי לנחול את הארץ, אז באו כולם בערבוביא, הצעירים לפני המבוגרים, משום שביחס לממון ורכוש אין נימוס ואין כבוד והצעירים "מתפרצים" לפני המבוגרים. כנראה שכבר אז התנוסס הסלוגן: "העולם שייך לצעירים"...
מסיים ה'כלי יקר' ואומר, שתופעה זו רלוונטית גם היום, דווקא בכל מה שנוגע לעסק התורה ולרוחניות, אנשים מכבדים זה את זה, אך לא מתוך מקום של כבוד, אלא בתור "תירוץ" כיצד להקל מעליו וליתן את "העול" על זולתו, ואילו בכל מה שקשור לממון – שם, אין כבוד הדדי, הילדים לא יכבדו את הזקנים ו"כל דאלים, גבר"...
כמדומני שנקודה זו, מהווה אבן בוחן לעולמו הפנימי של האדם, דרכה הוא יכול לבחון מה הוא באמת מעריך ומוקיר ובמה הוא מזלזל. כשהוא להוט לעשות משהו, סימן שהדבר "מדבר אליו", וכשהוא עושה אותו בעצלתיים אות היא, שהוא פחות מעריך את הדבר...
נסיים בדבריו של רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל (מסילת ישרים, ז), שאומר שהדברים נכונים גם בכיוון ההפוך – הצורה משפיעה על המעשה - "מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת אבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה, וזה דבר שהניסיון יעידהו".
