מפ"ש אל חיי המעשה -האדם מצדיק את בריאתו?

פרטים

קטגוריה: פרשת בראשית

נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי

כניסות: 1462

זהו זה. הכול מוכן. השמים והארץ "מונחים" במקומם, הים והיבשה בגבולם, השמש, הירח וצבאם החלו כבר את פעולתם, העצים והעשבים עומדים הכן ובעלי החיים נכנסו לפעולה. הבריאה כולה ממתינה לבואו של האורח החשוב, לתכלית שעבורה היא נבראה, והעולם עוצר את נשימתו...
והנה, הרגע המיוחל הגיע. האדם – יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, הופיע במלוא הדרו. האם הכול היה כדאי? האם האדם מצדיק את בריאתו?
שעות וימים יגידו.
*
לאחר שהתורה מפרטת את הנבראים שנבראו בכל יום ויום מששת ימי הבריאה, כותבת היא כך: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה), "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי" (בראשית א, ח), וכן הלאה – "יום שלישי", "יום רביעי", "יום חמישי". היינו מצפים, שגם ביום שישי ייכתב באופן דומה – "ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי", אך לא! ביחס
ליום שישי – יום בריאת האדם, חורגת התורה מלשונה והיא כותבת "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" – בה"א הידיעה.
בדרך כלל, כשמוסיפים ה"א הידיעה למילה, הדבר מעיד על דבר צפוי מראש. דוגמא: כשאומרים "הנה אדם", מתכוונים להופעה בלתי צפויה של מישהו, אולם כשאומרים "הנה האדם", הכוונה - הנה האדם שהיה צפוי להגיע מראש. ההוספה של ה"א הידיעה למילה "יום השישי", מורה על כך שהעולם כולו המתין וציפה ליום השישי. הבריאה הובילה לקראת יום שישי, והוא שהעניק לה את תכליתה וסיומה.
מה היה מיוחד ביום השישי? כמובן – בריאת האדם. הבריאה כולה תלויה בכך שנברא זה – האדם, ימלא את תפקידו נאמנה. מה תפקידו? תפקידו הנעלה מרומז אף הוא במילים "יום השישי". התלמוד (שבת פח ע"א) כותב, שהתורה מרמזת על היום השישי הידוע - היום השישי בסיוון, יום מעמד הר סיני, בו קבלו בני ישראל את התורה. "יום השישי בסיוון - תנאי עשה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".
לא לחינם מסתיימת פרשת הבריאה במילים "יום השישי", משום שיום השישי בסיוון מהווה תנאי לקיום הבריאה. לבריאה יש מטרה, והיא – שהאדם שנברא ביום השישי, יקבל על עצמו עול תורה ומצוות שיינתנו ביום השישי בסיוון.
קרה מה שקרה, והפרשה מתארת שאדם הראשון חטא. האפקט המידי היה, שהבריאה הידרדרה בתחומים רבים. האדם כבר לא יהיה בן אלמוות, וגם בחייו הקצרים נגזר עליו להזיע קשה עבור פרנסתו, וחווה קוללה שהיא תלד בנים בעצב ובצער.
באפקט הדומינו, האנושות הידרדרה יותר ויותר, וכעבור מאות שנים, הבריאה הוצרכה לעבור תהליך זיקוק וטיהור, באמצעות המבול.
כעבור מאות שנים נוספות (בשנת 2448 לבריאת העולם), הגיע יום השישי הגדול – יום ו' בסיוון, בו קבלו בני ישראל את התורה, והבריאה הגיעה באופן סופי אל תכליתה. כעת הכול תלוי, האם עדיין משמרים אנו את אותו יום השישי, או חלילה לא.
המפתח להצלחת הבריאה נתון בידיו של האדם. ההיסטוריה מלמדת אותנו, שפעמים האדם הוביל את הבריאה אל תכליתה, ופעמים הוא הרחיק את הבריאה מייעודה.
כעת עלינו לשאול - האם כדאי היה לברוא את האדם? הנתון הקיים הוא שבורא עולם החליט כן לברוא אותו, ביודעו שהאדם מסוגל למלא את תפקידו, אולם מתברר, שהתחוללה דרמה לא פשוטה "מאחורי הקלעים", סביב השאלה האם כדאי ונכון לברוא את האדם.
נעיין בדבריהם של חכמים (בראשית רבה פרק ח): "בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים (כתות כתות), חבורות חבורות. מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. זה מה שנאמר – "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהלים פא). חסד אומר יברא – שהוא גומל חסדים, ואמת אומרת אל יברא - שכולו שקרים. צדק אומר יברא - שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא - שכולו קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכה לארץ – זה מה שכתוב: "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב).
נבאר את דברי המדרש. חכמים מתארים ויכוח עז ששרר בין המלאכים, האם ראוי לברוא את האדם. הטיעונים שהם מציגים לכאן או לכאן אינם פשוטים. מידת האמת זועקת ואומרת לא! שהאדם לא יברא! מדוע? משום "שכולו שקרים". לא חלקו ולא מקצתו – אלא כולו! מידת השלום מצטרפת ל"מחנה" האמת ואומרת גם שלא יברא, משום שכולו קטטה. נמצאנו למדים, שהמציאות של האדם נוגדת לחלוטין את מידת האמת והשלום. זו טענתן. לעומתן, מידת החסד ומידת הצדק צידדו בעד בריאת האדם, בטענה שיש בכוחו להידמות לבוראו ולעשות חסדים וצדקות.
המשוואה כעת היא חמישים חמישים – חסד וצדק בעד, אמת ושלום נגד.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? השליך ארצה את מידת האמת – אחת המידות שהתנגדה לבריאת האדם, וכך נוצר מצב של "שתים נגד אחד" – חסד וצדק צידדו בעד, ורק מידת השלום צידדה נגד, שהרי מידת האמת "הורחקה מהדיון". כיוון שהכף נטתה לחיוב, הבורא ברא את האדם.
כל מי שקורא את הדברים מתפלא. אם רצונו של הבורא היה להיוועץ במלאכים, מדוע הוא הוציא את האמת מזירת הדיון? מדוע אין התייחסות לעצם טענתה? גם אם רצונו היה לברוא את האדם למרות התנגדות האמת והשלום, מדוע השליך הבורא דווקא את האמת ולא את השלום, הרי גם השלום התנגד לבריאת האדם? ובכלל, מדוע הבורא היה זקוק להשליך את האמת, וכי לא יכל להחליט לברוא את האדם חרף ההתנגדויות? ומה בכלל משמעות ההשלכה?
הבנה מעמיקה של מדרש זה, תפתח לנו צוהר לעבודת האדם בעולמו (הרעיון מבוסס על דבריו של הרב אורי וויסבלום, בספרו "הארת דרך" - אמת).
אין ספק, שלאדם קרוץ חומר, קשה מאוד להשיג את מידת האמת בשלמותה השמימית. כנ"ל ביחס למידת השלום, אדם גשמי בעל גוף, אינו מסוגל לאחוז בשלמות במידת השלום. על פניו, מידות האמת והשלום צודקות בטענותיהן. אולם הבורא נטל את האמת והשליכה לארץ. מה זה אומר? היכן ניתן לאסוף את האמת המושלכת? היכן ניתן למוצאה?
האמת שהושלכה היא התורה. תורת ישראל מלמדת את האדם כיצד להיות אמתי בתוך ה"ארץ", כיצד לחיות נכון עם הארציות ועולם החומר. המלאכים לעולם לא יוכלו להבין את האמת של האדם, כי האמת של המלאכים היא רוחנית, והאמת של האדם היא ארצית! האמת של האדם נמצאת בתוך הארץ, וזה מה שהבורא מצפה מהאדם – להיות אמתי בתוך כל הארציות בה הוא נתון.
הבורא לא מצפה מהאדם להיות מלאך, הבורא מצפה מהאדם להיות אדם ולנצח במאבק החיים באמצעות התורה. התורה היא המתווכת בין החומר לרוח, בין האמת לשקר, בין השלום לקטטה. יותר מכך.
האמת בשלימותה יכולה לצמוח אך ורק מתוך הארץ – "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". ארץ זהו משל לגוף - "וייצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". הנשמה לא רוצה לרדת אל הארץ, אל הגוף – "על כרחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד" (אבות ד). הלידה נעשית בעל כורחה של הנשמה. אולם אומר הבורא – "אמת מארץ תצמח". דווקא הגוף, על תאוותיו, יצריו ודחפיו, הוא היחיד שיכול להצמיח את האמת. רק כשאדם מתמודד מול קשיים וניסיונות, נאבק בגלים ומצליח לצלוח אותם, רק אז הוא מצליח להצמיח את אילן האמת.
ישנה דוגמא מדהימה ומאלפת לרעיון זה.
המדרש בפרשת 'וזאת הברכה' מספר, שכשפקד הבורא על נשמת משה לצאת מגופו, היא סירבה והתחננה להישאר בגופו של משה, בטענה שאין עוד בעולם גוף טהור כשל משה. למרות שהבורא הבטיח לנשמה להעלות אותה למקום הגבוה ביותר בעולם הרוחני, היא עדיין התחננה להישאר בתוך גופו. מדוע? משום שהאמת נמצאת בארץ! "כשהארץ" מצליחה להצמיח את האמת, זו האמת האמתית ביותר.
אותו גוף, שהוא ההסתר הגדול ביותר לאמת – כוחות הגוף, מידות רעות, נגיעות ודמיונות, דווקא מתוכו צומחת האמת בכל תפארתה, על ידי התורה שהורדה אלינו, אל הארץ.
זהו רצון השם בבריאת האדם! כשהאמת תעלה מן הארץ, כשאדם יקיים את התורה, ממילא גם השלום ישכון באדם.
נוסיף נקודה.
התורה כותבת: "וַיִּיצֶר השם אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב, ז). המילה "וייצר" כתובה בשני יו"דין. חכמים במדרש (בראשית רבה יד, ב-ה) מביאים דרשות רבות במשמעותה של האות יו"ד המיותרת. המכנה המשותף הוא, שהדבר מרמז על כך שיש באדם שתי יצירות – יצר טוב ויצר רע. האדם כולל בתוכו שתי עולמות – עולם נצחי ועולם חולף, עולם הזה ועולם הבא, גוף ונשמה.
רבי שמשון רפאל הירש (על פסוק זה) כותב דבר מדהים. האדם מופיע תמיד בדמות כפולה – יצר טוב ויצר הרע. גם אם הדמות האחת שולטת בו בפועל ברגע זה, אין השניה נדחקת מפניה או נעלמת מאישיותו. הדמות השנייה קיימת בו תמיד בכוח ובפוטנציאל. גם אדם גדול עודנו ברשות האדמה, וגם באדם שפל לא כבה הזיק האנושי.
במילה "וייצר" שומעים רק יו"ד אחת, היו"ד השנייה קיימת, אך איננה נשמעת. כזה הוא האדם. האדם על כל תמורותיו, פעמים היו"ד של הטוב בא לידי ביטוי ופעמים ההיפך, אך תמיד תמיד היצירה השנייה עדיין מרכיבה את אישיותו. ידיעה זו מהווה תקווה גדולה מצד אחד, ומעידה על סכנה עצומה מן הצד השני. כל אדם יכול להיות טוב, וכל אדם טוב עלול להפוך לרע... זהו האדם.
מתוך שתי יצירות אלו צומחת האמת. עכשיו, כשמתחילים אנו מחדש את ספר בראשית, רוצים אנו להתחבר לתורה ולהצטרף אל שורותיה. עלינו לדעת, שהאמת תצמח ותיבנה דווקא מתוך הארץ, דווקא מתוך הקושי.
בואו כולם יחד נתחיל מבראשית, ונצדיק את בריאתנו.

• הבא >