סיפור מההפטרה- בדד אלך
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בלק
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 1869
מי שהזדמן לו לטוס במטוס רואה, שככול שהמטוס מגביה ומתרומם לשחקים, הבתים והכבישים שתחתיו מתקטנים ומתגמדים יותר ויותר. כך זה גם באדם. ככול שאדם "מרים" את עצמו מבחינה אישית ורוחנית, הוא מסוגל לגמד ולהקטין כל מיני מפריעים ומונעים כאלו ואחרים, כפי שנער מתבגר לא מתעניין בארמון של חול.
כשאדם מגביה טוס הוא רואה דבר נוסף - העצמים שתחתיו נעשים קרובים זה לזה. מנקודת תצפית גבוהה, הדברים נראים קרובים, ומנקודת תצפית נמוכה, הם נראים רחוקים. כשם שזה כך ביחס לגבי מקומות/ עצמים, כך זה גם ביחס לזמנים. כשאדם מתבונן במבט לאחור בפרספקטיבה של דורות, הוא מסוגל לסקור מאות שנים בסקירה אחת, אולם כשהצופה עומד על קרקע המציאות של ההווה, מאורעות ההיסטוריה נראים מרוחקים זה מזה. לכן, כשאנו מדברים על אירועים שקרו לפני שלושת אלפים שנה, השומעים "יסלחו" אם נטעה במאתיים שנה, אולם אם אנו מציינים אירוע שקרה לפני חמישים שנה ונטעה בעשרים שנה – מיד יתקנו אותנו. פרשת השבוע מספרת, שבלעם רצה לנצל את כוחו המילולי ולקלל את בני ישראל, אולם כנגד רצונו, יצאו מפיו ברכות במקום קללות. באחת מהברכות, הוא מסקר את בני ישראל מנקודת תצפית גבוהה ביותר, ואומר כך: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג, ט). בלעם מאפיין את בני ישראל, תוך כדי שהוא עומד בראשי צורים ובראשי גבעות. בלעם לא מתכוון רק לכך שמבחינה פיזית כשהוא רוצה לקלל הוא עומד על פסגת הר - דבר שהיה נכון, שהרי הוא עלה לבמות בעל כדי לקללם. בלעם מתכוון שהוא מסתכל על תחילת ההיסטוריה של עם ישראל – "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואימהות" (רש"י). בלעם מסתכל על הראשית של העם, והוא צופה את העתיד – "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (שם).
בלעם מסתכל מתוך פרספקטיבה רחבה, והוא "מצביע" על הבדל יסודי בין עם ישראל לשאר אומות העולם. עתידו של עם ישראל אינו תלוי בנתונים פיזיים שהצלחת שאר העמים תלויה בהם. הוא שוכן לבדו ומתקיים גם ללא צבא משלו, וללא מדינה ושפה משלו. זו הסיבה שהוא גם לא נעלם מההיסטוריה כשאר העמים שנכנעו להיסטוריה ונמחקו מהתודעה. ישראל הם "לבדד" מכל הבחינות. יש להם כללים משלהם.
ה"לבדד" של עם ישראל אינו נובע מתוך תחושת איבה או התמרמרות כלפי שאר אומות העולם, אלא מתוך קורת רוח וסיפוק עצמי. טוב להם מאוד עם מה שיש להם, לא חסר להם כלום. יש להם ייעוד ומטרה והם התברכו בכל הכלים והאמצעים להשיג את מטרתם.
בשורות הבאות לא נדון בעצם רעיון ה"לבדד" של האומה, אלא ב"לבדד" של כל יחיד ויחיד. בלעם מזהה שמציאות ה"לבדד" היא סוד הישרדותו של עם ישראל, מסתבר שגם ה"לבדד" של כל יחיד ויחיד יכול להיות סוד הצלחתו.
נבאר את הדברים לאור ההפטרה הנקראת לפרשה זו.
הנביא מיכה מתנבא על העתיד לבוא, ולאחר מכן הוא מזכיר את החסדים שעשה הבורא עם בני ישראל, מאז צאתם ממצרים. אחד החסדים שהנביא מזכיר הוא: "עַמִּי! זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת השם" (מיכה ו, ה). מיכה מזכיר את נס ההצלה מהקללות של בלעם, ואת העצה הרעה שנתן בלעם לבלק – להחטיא אותם עם בנות מדיין, ולמרות החטא, הקדוש ברוך הוא עשה להם נס והם נצחו במלחמה בגלגל. בני ישראל עונים – שאין להם כלים כיצד להודות לבורא על כל החסדים – "בַּמָּה אֲקַדֵּם השם, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם? הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה? הֲיִרְצֶה השם בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן?". אלוקים עונה –"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה השם דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ ". הנביא אומר, ש"הכרת הטוב" היחידה שאנו יכולים לעשות, היא ה"רשימה" הבאה: "עשות משפט" – לדון דין אמת. "אהבת חסד" – לא רק לעשות חסד, אלא לאהוב את החסד, לעשות חסדים מתוך אהבה. "הצנע לכת עם אלוקיך" – ללכת בדרכי השם בצנעה ובענווה.
מה הפירוש "והצנע לכת עם אלוקיך"? ננסה לבאר (בסיס הדברים מובא בספר "הארת דרך", עמוד קעב). התפתחות והתקדמות הטכנולוגיה, עלולה לאבד לאדם את עוצמת החוויה האישית והפנימית שלו. ניתן דוגמא.
בימים עברו, כשאנשים טיילו בחיק הטבע הם נהנו מיופי הטבע, התבשמו מיופי הבריאה, התרגשו והתפעלו. כשהמצלמות החלו להיות זולות והיו ברשות כל אחד, האנשים עסקו בעיקר בלצלם ולהנציח, ופחות בחוויית היופי עצמו. מאז שהמצלמות התקדמו לדיגיטליות והפסיקו לפתח "פילם", הבעיה התעצמה הרבה יותר, משום שאנשים מצלמים ללא חשבון וחיסכון. ככול שהטכנולוגיה מתפתחת, הבעיה הולכת ומחריפה משום אנשים מסתובבים עם טלפונים בעלי מצלמה מובנית, ומיד עם הצילום הם משתפים את התמונות עם כל חבריהם. אנשים רבים אינם מסוגלים ליהנות מהחוויה אם הם לא משתפים מיד את חבריהם. לכל אדם יש עולם פנימי עשיר ופורה ועליו לזהות אותו. במילים אחרות - אלו דבריו של מיכה הנביא: "והצנע לכת". נבאר.
נעיין באותם שלושה דברים, שהשם דורש מהאדם. א. "עשות משפט". זו דרישה "לגיטימית" ומובנת, שהרי העולם אינו יכול להתקיים ללא עשיית דין, משפט וצדק. המשנה במסכת אבות אומרת: "על שלושה דברים העולם קיים, על הדין, על האמת ועל השלום" (סוף פרק א). דין הוא "מצרך" חיוני לקיום העולם. הדרישה השנייה: "אהבת חסד". זו גם דרישה מובנת, שהרי קיום האנושות מבוסס על עשיית ואהבת חסד. אגב, המרחק בין עשיית חסד לאהבת חסד, הוא כרחוק מזרח ממערב. על האדם להתלמד באהבת חסד ואהבת הבריות, וכך החברה תלך ותפרח. הדרישה השלישית היא "והצנע לכת עם אלוקיך"? מה פירושה? כשאנו שומעים את המילה "צניעות", האסוציאציה הראשונה שעולה לנו היא נושא הלבוש. הלבוש הוא רק פרט בתוך עולם הצניעות, אולם המושג לכשעצמו הוא מונח רחב שמקיף את כל ההוויה. צניעות פירושה חיים בכיוון פנימי. שלמה המלך אומר: "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" (משלי יא). רבינו יונה בספרו מבאר: "והצניעות גורמת חכמה לבעליה, כי היא מידת החכמים, אשר בה יכנו את החכמים... כי ישמעו ויקשיבו ולא יתאוו לגלות ליבם". ניתן דוגמא מעולם הצומח. אדם שותל גרעין באדמה כדי לגדל ממנו אילן, כל אחד מבין שהגרעין זקוק לזמן כדי שייקלט וישריש את עצמו באדמה. אם נוציא את הגרעין מדי יום כדי לבדוק "מה שלומו" – הוא לא יצליח להיקלט. כזה הוא האדם. אם אדם רוצה לפתח רעיון מסוים או לפתור תרגיל מסובך, הוא מוכרח להתרכז בתוך עצמו כדי לבחון את הדבר מכל צדדיו, עד שהרעיון יבשיל.
החכמים האמתיים, שומעים את הדבר, יורדים למעמקים וממתינים שהרעיון יחדור אליהם וייקלט במוחם. רק לאחר שהחכמה הושרשה, הם מוציאים אותה החוצה. זו כוונת שלמה "ואת צנועים חכמה". "צנועים" הם סוג האנשים שלא ממהרים לגלות כל דבר, אלא קודם הם "מבשלים" את הרעיון במוחם ורק אז מוציאים אותו החוצה.
ניתן דוגמא מהמציאות במדינת ישראל. למדינת ישראל יש בעיות בתחומים רבים – בתחום הביטחוני, הכלכלי, החברתי והמדיני. מן הסתם, אם קבוצת אנשים רצינית, אבל רצינית באמת, ישבו ויעשו "סיעור מוחות" כדי לנסות ולפתור בעיה אחת, יתכן בהחלט שהם יצליחו למצוא פתרונות לא רעים בכלל. היכן הבעיה? שכל פעם שיש פוליטיקאי שמעלה רעיון בחדרי חדרים – מיד התקשורת מגלה את זה, מנפחת את דבריו ועושים עליו "עליהום" תקשורתי, כך שהוגה הרעיון מיד "מתקפל" ויורד מהרעיון. כדי להבשיל רעיון חייבים צניעות! חייבים להסתיר ולתת לרעיון להתבשל ללא דעת קהל ופרסומת.
כשם שזה כך בעולם הגשמי, כך גם בעולם הרוחני. אם אדם רוצה להצליח הוא חייב צניעות. הוא מוכרח לחיות את חייו בכיוון פנימי, לחשוב עם עצמו מה באמת טוב לו ולא לחשבן כל הזמן את הסביבה והחברים. כמובן – אין כוונת הדברים להיות אגואיסט ולחשוב רק על עצמו, אלא על האדם לעשות דברים לא רק מתוך מחשבה של מישהו רואה אותי, מישהו מסתכל עלי, או מחשבות כמו איך החברה תקבל את זה.
על כל אדם להיות "צנוע" לפחות מספר דקות מדי יום, בהם הוא נמצא לבד אל מול עצמו, הוא לא מתעניין בחדשות ובמה שקורה בחוץ, הוא מתייחד עם העולם העשיר של עצמו. רק כך הוא יוכל להגיע להישגים.
זו כוונת מיכה "והצנע לכת עם אלוקיך", כשאדם חי בכיוון פנימי, הוא מצליח להגיע אל האמת.ל"והצנע לכת" יש ערך מוסף. נקודת המבחן של האדם היא לא כשכולם רואים אותו, אלא כשהוא בצנעה ובסתר. משום שכשאדם עושה דברים בפרהסיה ובציבור, גם כשהוא עושה מעשה טוב, יתכן ויש לו טובת הנאה עצמית – אנשים מסתכלים, מעריכים ומכבדים, כך שלא ברור שהמעשה שהוא עושה באמת נובע מתוך עצמו. רק כשאדם "שוכן לבדד", הוא מסוגל לבחון את עצמו היכן הוא עומד. התלמוד (כתובות קג ע"א) מספר סיפור מופלא שצריך לדעת כיצד להבינו. רבי הקדוש, לאחר פטירתו, המשיך לבוא לביתו בכל ערב שבת כדי לעשת קידוש לאשתו. שבת אחת, דפקה אחת השכנות על הדלת בחוזקה, והמשרתת צעקה "שקט, רבי כאן!". מאותה פעם, הפסיק רבי להגיע. מדוע? כותב התלמוד, שרבי לא רצה שאחרים יצטערו שרק הוא מקבל רשות להתגלות לבני משפחתו אחר פטירתו, ואחרים לא, לכן הפסיק להגיע. כמובן שצריכים להבין את עומק המעשה, אולם הרעיון שטמון כאן הוא, שברגע שדברים מתפרסמים, הם עלולים להיפגם. כשאדם חי בעולם פנימי והוא לא זקוק למתנות מבחוץ, הוא אדם חי. ישנה אמרה יפה בתלמוד: "עשרה דברים קשים נבראו בעולם. הר קשה - ברזל מחתכו. ברזל קשה – אוּר (אש) מפעפעו. אוּר קשה - מים מכבין אותו. מים קשים - עבים (עננים) סובלים אותן. עבים קשים - רוח מפזרתן. רוח קשה - גוף סובלו. גוף קשה - פחד שוברו. פחד קשה - יין מפיגו. יין קשה - שינה מפכחתו. ומיתה קשה מכולם, וצדקה מצילה ממנו, שנאמר (משלי י) "וצדקה תציל ממוות". התלמוד מתאר תהליך, שכל דבר "קשה" שקיים בעולם, ניתן לרכך אותו על ידי דבר קשה יותר הימנו, לחתוך אותו או לסבול אותו. הדבר הקשה ביותר שקיים בעולם הוא המוות. והנה, מגלה לנו התלמוד שאדם יכול לרכך גם את המוות. כיצד? על ידי מצוות צדקה. מה הקשר?הרב שלמה וולבה מבאר כך ('עלי שור' חלק א, עמוד שב): המוות אינו פוגע ברוח האדם, אלא בחומר שבו, בגוף. אדם צריך לשאול את עצמו במהלך חייו עלי אדמות, עם איזה חלק באישיותו הוא מזדהה – עם רוחו או עם גופו? אם האדם מזדהה בחייו בעיקר עם גופו, המוות יפגע בכולו, שהרי האדם הזדהה עם גופו, וכעת גופו מת. אולם אם אדם מזדהה בחייו בעיקר עם רוחו, המוות לא פוגע בעצמו, אלא רק בגופו. הגוף – כולו נוטל, מקבל. הרוח – כולה נותנת, מעניקה. הגוף תמיד עני, הוא לעולם יבקש עוד ועוד, ואילו הרוח עשירה! צדקה היא ביטוי לכוח הנתינה שבאדם, אשר מקורו מהרוח ולא מהגוף. לכן, ככול שאדם נותן יותר צדקה, הוא מזדהה בחייו יותר ויותר עם רוחו, וממילא המוות לא פוגע בו עצמו, אלא רק בנלווה אליו – בגוף. זו גם עומק כוונת הפסוק: "שונא מתנות - יחיה".
ממילא, כשאדם בונה לעצמו עולם פנימי עשיר, עשיר על פי התורה, הוא לא מחפש לקחת מאחרים לא דברים גשמיים ולא כבוד, הוא האדם החי.
תכונה זו של "והצנע לכת" – החשובה כל כך לאדם הפרטי בחייו האישיים, היא תכונת ה"הן עם לבדד ישכון" שבלעם הצליח לזהות אצל עם ישראל. לעם ישראל יש עולם פנימי עשיר ביותר, הוא לא זקוק לעזרה מבחוץ.
זהו סוד קיומו של העם, וזהו סוד קיומו של הפרט.
