מעשה באתון
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בלק
- נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
- כניסות: 2487
פרשת בלק מספרת את סיפורו של בלעם. אמנם בלעם הוא "גיבור" הסיפור, אך רבים מאתנו יכולים להזדהות עם חלקים נרחבים מאישיותו. הסיפור של בלעם מציב את האמת אל מול פנינו, וחושף את אחת התכונות החזקות שבכוחות נפשנו.
פעמים, אדם עושה מעשים ופועל פעולות הנוגדות לחלוטין את האמת הפנימית שלו, את מצפונו ואת שכלו הישר. אדם מסוגל להכיר בשכלו, שמעשה מסוים עלול לגרום לו נזק עצום ובכל זאת הוא עושה אותו. זהו כוח העיקשות. העקשנות עלולה להיות שלילית, בפרט אם היא נובעת ממידות מושחתות כמו קנאה, כבוד ותאווה, ואדם "שבוי" בכבליהם ללא אפשרות מוצא.
נזכיר בקצרה את הרקע של הפרשה. בני ישראל עושים את דרכם ממצרים לארץ ישראל, כשבדרך הם נלחמים באומות המתנכלות להם. בכל המלחמות הם חוזרים עטורי ניצחון. בלק, שהיה מלך מואב, שמע על ניצחונם המזהיר של העם "הטרי" אשר מצליח להביס ולנצח בכל מלחמה, והוא החל לחשוש ולפחד על ארצו.
בלק היה חכם. הוא למד היטב היסטוריה, והוא גילה שאין כוחם של ישראל בצבא ובכלי מלחמה ככול האומות, אלא יש להם הצלחה על טבעית, כך שאם הוא יחליט להילחם עמם כפי שהוא נלחם בשאר האומות, גם הוא יצטרף לרשימת המפסידים. מה עשה בלק? הוא ברר מה כוחו של עם ישראל, וגילה שאין כוחם אלא בפה – בתפילותיהם. עקב כך, החליט בלק להילחם בהם בנשק לא קונבנציונלי – במישהו שכוחו בפה. לכן הוא קרא לבלעם, שהיה ידוע כאדם שברכותיו וקללותיו מתקיימות, ושכר אותו על מנת שיקלל את בני ישראל.
הפרשה מתארת את השתלשלות העניין, ואיך בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא הפך את קללותיו של בלעם, לברכה.
פרשה זו מהווה אבן יסוד בכל מה שקשור לענייני המידות (הרחבנו על כך בספר "משהו טוב לשולחן שבת). בשורות הבאות ננסה לנתח את אישיותו של בלעם, ונלמד ממנו על חיינו.
בלעם החליט להיענות לבלק ולקלל את עם ישראל, אולם אלוקים מנסה למנוע ממנו מלעשות זאת. יש כלל חשוב, הבורא אינו "מתערב" לאדם בבחירה שלו בין טוב לרע, אולם הוא כן שולח איתותים כשאדם סוטה מעט מהקווים. האיתותים נשלחים והנורות נדלקות, אולם יש הבוחרים להתעלם מהם – כזה היה בלעם. עשרה איתותים (!) נשלחו אל בלעם כדי למנוע ממנו מלעשות את הצעד, חלקם גלויים וחלקם גלויים פחות: א. אלוקים אמר לו: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם" (במדבר כב, יב). ב. פעם נוספת התורה כותבת: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ, אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כ). ג. "וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ" (כג). ד. "וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר" (כה). ה. "וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם" (כז). ו. "וַיִּפְתַּח השם אֶת פִּי הָאָתוֹן" (כח). ז. "וַיְגַל השם אֶת עֵינֵי בִלְעָם" (לא). ח. יצאו מפיו ברכות במקום קללות כשהיה ב'במות בעל' (המקום ממנו ניסה לקלל פעם ראשונה). ט. יצאו מפיו ברכות כשניסה לקלל בפעם השנייה מ'ראש הפסגה'. י. יצאו מפיו ברכות כשניסה לקלל בראש הפעור הנשקף על פני הישימון. לא יאומן! עשר פעמים אלוקים מאותת לבלעם, והוא בשלו, מתעקש. אחד האיתותים הוא תופעת טבע שמעולם לא הייתה – האתון דברה אליו! כל אחד אחר היה מתעלף מרוב בהלה, ואילו בלעם מנהל עמה דו שיח.
כאמור, מידותיו המושחתות, הרדיפה אחר הכסף שהציע לו בלק ואחר הכבוד שרחשו לו – "כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד", "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" – הרדיפה הזו סימאה את עיניו. לא לחינם בלעם הגדיר עצמו "שתום העין". רבי אליהו מוילנה – הגר"א ('אדרת אליהו' על פרשה זו) מדגיש, שאותם עשר פעמים אלו עשרה ניסיונות שבלעם נתנסה, ונכשל בכולם, בשונה מאברהם אבינו שנתנסה בעשרה ניסיונות ועמד בכולם.
אברהם אבינו ולהבדיל – בלעם, מסמלים את שתי הקצוות של המין האנושי. כך קובעת המשנה במסכת אבות. אברהם אבינו הוא סמל המידות הטובות, ואילו בלעם מסמל את ההיפך. לא רק אברהם נמנה על הקצה השני של הקשת ביחס לבלעם, אלא אף משה רבנו ובלעם מוזכרים כשני הפכים. בלעם היה אחד מיועצי פרעה. נצטט את לשון התלמוד: "שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ – נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכה שבני בניו ישבו בלשכת הגזית" (תלמוד בבלי סוטה, יא ע"א). כלומר, פרעה גזר להשליך ליאור את כל הזכרים הנולדים ליהודים במצרים. מדוע גזר פרעה דווקא להשליך ליאור, ולא בסוג מוות אחר? מתברר, שמי שנתן לפרעה את הרעיון היה לא אחר מאשר בלעם. בלעם היה נביא, והוא ראה שמושיען של ישראל עתיד להיוולד, וראה בנוסף, שאותו מנהיג, סופו להיענש על ידי מים. בלעם "חיבר" את חזיונותיו וייעץ לפרעה להשליך את כל הזכרים הנולדים ליאור.
בלעם צדק וטעה. כלומר, הוא ראה נכון, שמושיען של ישראל עתיד ללקות על ענייני מים, אבל הכוונה האמתית הייתה, שמשה לא יכנס לארץ ישראל עקב "חטאו" במי מריבה. בכל אופן, בלעם "נלחם" נגד משה עוד לפני שמשה נולד. ננסה לשרטט מעט את דמותו של בלעם, ונראה מדוע דווקא אברהם אבינו ומשה, הם האנטיתזה של בלעם הרשע. המפתח לדמותו של בלעם טמון דווקא באתון שלו, האתון המפורסמת ביותר בעולם. אחר שבלעם החליט להצטרף אל שלוחי בלק כדי לקלל את בני ישראל, כותבת התורה: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב" (כ, כא). התורה מדגישה שבלעם חבש את אתונו. על פניו, זהו מידע קצת "מיותר". מדוע חשוב לנו לדעת שבלעם חבש את אתונו? ואם משרתו היה עושה זאת? גם אצל אברהם אבינו וגם אצל משה מצאנו שהתורה מדגישה שהם חבשו את חמורם. נתחיל באברהם.
הבורא מנסה את אברהם בניסיון האחרון – עקידת יצחק. הבורא מצווה את אברהם להעלות את יצחק בתור קרבן עולה. אברהם לא מהסס: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כב, ג). התורה מדגישה שאברהם חבש את חמורו. גם כאן – מדוע התורה מדגישה זאת? (ניתן לעיין שם ברש"י המבאר את פשט הדברים). אברהם יוצא לדרך עם שני נעריו, ובשלב מסוים הוא רואה את השכינה שורה על אחד ההרים. אברהם מצווה את נעריו: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". מדוע התורה מדגישה שאברהם ציווה עליהם לשבת עם החמור? לפני שנבין את עניין חמורו של אברהם, נראה שגם אצל משה מופיע עניין החמור. כשמשה יצא לשליחות הגורלית – לגאול את בני ישראל ממצרים, הוא יצא ממדין יחד עם בני משפחתו, והתורה מדגישה: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ).מה משמעות הזכרת חמורם של אברהם, משה ובלעם?
המהר"ל מפראג ("דרך חיים" ה, יט, חידושי אגדות, סנהדרין) מבאר כך. "חמור" מבטא "חומר". חומריות וגשמיות האדם משולים לחמור. ננסה "להיכנס" למחשבותיו של אברהם. אלוקים עשה לו ולשרה נס והם זכו ליצחק אחרי שנים רבות של עקרות מצד שרה. אלוקים אמר לאברהם על יצחק "כי ביצחק יקרא לך זרע" – כלומר, יצחק הוא זה שימשיך את מורשת אברהם. והנה, יצחק בן שלושים ושבע, ואלוקים מצווה את אברהם להעלות אותו לעולה. זהו ניסיון קשה ברמות הגדולות ביותר. אברהם אבינו היה אדם, גם הוא מורכב מחומר ורוח. כל אדם רגיל, כשהיה שומע ציווי שכזה, "החומר" שבו לא היה עומד בניסיון, החומר היה גובר על הרוח והוא לא היה מסוגל לעשות זאת. כדי לעשות זאת, אדם מוכרח להתעלות מעל גבי החומר ולהשיל את "החמור" שבו, לפחות לזמן מה. זה בדיוק מה שאברהם עשה, הוא התעלה מעל גבי החומר שבו, עד כדי כך שהתעלם ממנו לחלוטין. גם הוא וגם יצחק שמו אל מול עיניהם רק דבר אחד – רצון הבורא. רצון הבורא ולא רצון הגוף. זו כוונת אברהם כשאמר לנעריו: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". כעת אני ויצחק משילים את החומר שבנו, אנו ניגשים בחרדת קודש ומבטלים את עצמנו ("ונשתחווה") בפני הבורא. אחר כך נשובה אליכם. אחר כך אשוב בחזרה אל החומר שבי, אבל יש זמנים שחייבים להשאיר את החומר שבגוף, ולצעוד בלעדיו. כאמור, זהו ניסיון שאברהם הצליח לעמוד בו.
(אגב, מה שהעצים את ניסיון העקדה הוא, שרעיון העקדה מנוגד לכל התורה שהפיץ אברהם בעולם נגד עבודת אלילים)
גם משה רבנו, בזמן שהלך לגאול את ישראל ממצרים, היה מוכרח להתעלות מעל החומר שבו כדי לזכות להיות זה שדרכו מתקדש שם שמים ולזכות לנבואה המקסימלית שבן אנוש מסוגל להגיע. זו הכוונה "וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר", משה רכב על החמור – רכיבה מבטאת שליטה מלאה על החלק הגשמי שבגוף. כזה היה משה.
כעת נשוב לבלעם ונשים לב, שבלעם לא חבש את חמורו אלא את אתונו. אתון היא נקבת החמור. פה טמון ההבדל בין אברהם ומשה לבין בלעם. גם לאברהם וגם למשה היה חמור, אבל הם ידעו להשיל אותו או לנתב אותו על פי הצורך. החומר שבגופם לא שלט עליהם אלא ההיפך, הם שלטו עליו. החמור הוא זכר ואין חיבור בין זכר לזכר. בלעם – לעומתם, היה שבוי בחומר שבו וכפי שהזכרנו, הרדיפה אחר תאוות עולם הזה גרמה לו להיות "שתום עין" ולא לראות מאומה בעיני שכלו. דבר זה בא לידי ביטוי באתון שלו. אתון היא נקבת החמור, בלעם, הוא הזכר, האתון, היא נקבה והיה ביניהם חיבור כמו כל דבר זכרי שמתחבר לכוח הנקבי שבעולם. בלעם היה מחובר לחומר שבו באופן קיצוני, עד כדי כך שהוא לא התפעל אפילו כשהאתון דברה אליו, דבר המנוגד לחוקי הטבע. הוא היה שבוי בחומר שבו.
אברהם, לאחר עשרה ניסיונות הצליח להגיע לדרגה גבוהה מאוד, בלעם לעומתו, גם אחרי עשרה איתותים – גדולים ככול שיהיו – עדיין שבוי בחומר. כעת נבין דבר נוסף.
בלעם אמר על עצמו "יודע דעת עליון". מה הכוונה? התלמוד כותב (ברכות ז ע"א), שבלעם ידע לכוון את הרגע המסוים במהלך היום, בו הקדוש ברוך הוא קצת "כועס" על עם ישראל, לנצל את אותו רגע, ואז לקלל אותם.
ה'תוספות' שם שואלים, איזו קללה בלעם יכל לקלל ברגע? והם עונים, שהיה יכול לומר "כלם". "כלם" מלשון כליה ואיבוד. לאור מה שדברנו, הקללה "כלם" משקפת את אישיותו של בלעם. "כלם" ו"מלך" הם היפוך אותיות. "כלם" הם ראשי תיבות של האברים כבד, לב מוח. "מלך" זה ההיפך – מוח, לב, כבד. ביאורם של דברים. הכבד, שהוא מלא דם, מסמל את תאוות האדם, צרכיו וגשמיותו. הלב מסמל את רצונות האדם ורגשותיו (רוצה בכל ליבי). המוח מסמל את ההיגיון, הדעת והמחשבה. בלעם רצה לקלל את בני ישראל, שיהיו כמוהו - "כלם". כלומר – שמה שישלוט בחייהם יהיה על פי הסדר הבא – כבד, לב, מוח – תאווה, רגש, מחשבה. אדם שפועל באופן הזה, הוא חסר רסן לחלוטין, מה שגופו "מורה" לו, הוא עושה בלי חשבון, אחר כך הוא מפעיל רגשות ולפעמים גם חושב על מה שהוא עושה. בלעם ידע, שאם בני ישראל ינהגו כך, הם ירדו ממדרגתם וממילא לא תהיה להם זכות קיום. זה בדיוק מה שעשה בלעם אחרי שלא הצליח לקללם. הוא ייעץ לבלק להכשיל אותם עם בנות מדיין... הוא ניסה לעורר אצל בני ישראל את הכבד, את החלק הנמוך שבהם.
מעלת בני ישראל היא שהם "מלך". קודם מפעילים את המוח – המחשבה, ומחליטים מה נכון ומה לא, לאור ההיגיון והדעת מפעילים את הלב, את הרצונות, ורק אחר כך נותנים מקום לכבד - יורדים אל כלי המעשה.
האדם פועל לאור הוראות מפקדיו. גם האותיות המרכיבות את המילה "מלך" משקפות את הרעיון. האות מ' מסמלת את המקור – "מהיכן", "מירושלים", "מהלימודים". האות ל' מסמלת את התכלית, את היעד – "להיכן", "לשם", "לירושלים", "ללימודים". האות כ' מסמלת את העשייה – כמו כף ידו של אדם העושה ופועלת, הזרוע המבצעת. כך אדם צריך לחיות, קודם לחשוב על מקור הרצונות, האם מה שאני עושה נובע ממקום אמתי או ממקום לא אמתי, אחר כך לחשוב על התכלית, ורק אחר כך לבצע בפועל.
אדם שלא פועל כך, אלא קודם עושה ואחר כך חושב האם זה נכון או לא, הוא מגיע ל"כלם" – גם לכלימה ובושה ממעשיו וגם לכליה...
כדאי להיות מלכים, ולו לרגעים ספורים במהלך היום.
