השקעה לטווח ארוך

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי

כניסות: 2892

כולנו מסכימים עם העובדה, שאין אדם יודע מה באמת ממתין לו מעבר לפינה ומה טומן יום המחר בחובו. עובדה זו נאמרה לפני שנים רבות על ידי שלמה המלך בספר קהלת: "כי גם לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה" (קהלת ט', יב').
למרות הנחת יסוד זו, הרשו לי להציג בפניכם דילמה של אדם שכן הרגיש את עתו.
אחד מגדולי הדור האחרון – הרב חיים פרידלנדר (1923– 1986, מראשי תנועת המוסר של הדור האחרון, איש חינוך ומחשבה), חלה במחלה ממארת. הוא עבר ניתוח בארצות הברית ושב לארץ לסדרת הקרנות. למרות הטיפולים המחלה הלכה והתפשטה, עד שבאחד הימים פנה אליו הרופא והודיע לו שאין טעם בהקרנות נוספות והן יופסקו.
"כמה זמן להערכתכם נותר לי לחיות", שאל הרב. "שבועיים שלשה" - ענה הרופא. מיד עם קבלת התשובה הקשה פנה הרב לרבו – הרב אליעזר מנחם שך, ושאלו: אדם שנותרו לו שבועיים לחיות, מה עליו לעשות באותם שבועיים? לחזור על תלמודו? להעביר כמה שיותר שיעורים? להעמיק קשרים עם בני משפחה?
אכן, דילמה לא פשוטה.
ענה לו הרב שך תשובה מפתיעה: בשבועיים שנותרו לך, תשקיע במידות שלך, באישיות שלך. אם אתה יודע על מידה מסוימת שטעונה שיפור – תשתדל להספיק ולשפר אותה כל עוד אתה בחיים... (מובא בספר "מעיין המועד" על סוכות).
מידותיו של האדם, הם היסודות לכל הבניין, בניין החיים הנצחיים.
פרשתנו, פרשת בלק, מהווה אבן יסוד בכל מה שקשור לנושא המידות. נתמקד בתובנה אחת מתוך שלל הרעיונות, תובנה שממחישה לנו את החשיבות הרבה של תיקון המידות.
פרשתנו מספרת את סיפורו של בלעם. למרות שאנו מכירים את הסיפור, נזכיר את עיקרי הדברים בכמה שורות. בני ישראל עושים את דרכם לכיוון ארץ ישראל. בדרכם לארץ הם הוצרכו לעבור דרך ארצו של סיחון מלך האמורי, סיחון התנגד שהם יעברו בארצו ויצא אליהם למלחמה, ובני ישראל נצחו אותו וכבשו את עריו (פרשת שלח).
פרשתנו פותחת בעניין, שבלק – מלך מואב, שמע על המלחמה ועל ניצחונם של ישראל – "ויגר מואב מפני העם מאוד, כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל" (במדבר כב', ג'), בלק חשש מהם והחליט אף הוא להילחם בהם.
בלק היה מלך חכם. הוא למד היסטוריה היטב וראה, שעד היום, בני ישראל נצחו בכל המלחמות באופן על טבעי. הוא ידע שאם ילחם בהם באבנים, חיצים ובליסטראות, גורלו ייחרץ והוא יצטרף "אחר כבוד" לרשימת המפסידים, ולכן החליט לצאת נגדם בלחימה לא קונבנציונאלית.
מה עשה בלק? הוא בירר את ההיסטוריה של משה – מנהיגם של ישראל, הוא שמע שמשה התגדל במדין, ושלח לשם שליחים שיבררו מה מיוחד במשה ומה כוחו. לאחר בירור מעמיק התברר לבלק שאין כוחו של משה ואין כוחם של ישראל אלא בפיהם – בתפילה לאלוקים, והחליט לגייס לכוחותיו אדם שניחון אף הוא בכוחות בפיו (רש"י בפסוק ד', בשם מדרש תנחומא), שיהווה "קונטרה" למעלתם של בני ישראל.
לשם כך, שלח בלק שליחים אל בלעם, שישב בעיר "פתור" אשר בארם נהריים ליד נהר פרת, וביקש ממנו לקלל את בני ישראל. בלעם היה גדול נביאי אומות העולם, ובלק ידע שלבלעם יש כוח גדול בפיו. וכך אמר בלק לבלעם – "ועתה, לכה נא ארה לי (תקלל) את העם הזה, כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" (במדבר כב', ו').
בלעם נתן את הסכמתו העקרונית, אך הוסיף שהוא צריך לקבל על כך אישור מאלוקים. בלילה אלוקים מתגלה אליו בחלום, ומודיע לו שלא ילך לקלל את עם ישראל "כי ברוך הוא". בהמשך, לאחר שבלעם מתעקש ללכת ולקלל, אלוקים מאפשר לו ללכת, אך מתנה זאת בכך שיאמר רק את מה שאלוקים ישים בפיו. באמצע הדרך, מתייצב בדרכו מלאך השם מספר פעמים. האתון עליה רכב בלעם החליטה לרבוץ. בלעם – שבתחילה לא ראה את המלאך, הכה את האתון כדי שתמשיך ללכת, ולפתע, בדרך נס, פתחה האתון את פיה והחלה לנהל דו שיח עם בלעם ולהתווכח עימו. אחר כך בלעם ראה את המלאך, המלאך שב והתרה בו שיאמר אך ורק את מה שאלוקים ירשה לו לומר.
התורה מאריכה לתאר כיצד בלעם עלה על הר גבוה בשם "במות בעל" וניסה לקלל את עם ישראל, אך ללא הצלחה ובמקום קללה יצא לו ברכה. הוא חזר על התהליך במקום אחר – מפסגת "שדה צופים" וגם משם לא הצליח. בפעם השלישית, הוא ניסה לקלל ממקום שנקרא "ראש הפעור", גם משם הוא בירך את ישראל במקום לקלל אותם.
בלק ראה שגם בלעם נכשל במשימה, הוא ספק את כפיו, כעס על בלעם וגירש אותו...
בלעם חזר לעירו בבושת פנים לאחר שסיים את נבואותיו ולא הצליח במשימת הקללות, לא לפני שהוא נתן עצה להחטיא את עם ישראל באמצעות בנות מדיין, כמתואר בסוף הפרשה.
עד כאן הסיפור ידוע לכולנו.
חכמים במשנה במסכת אבות כותבים, שבלעם הרשע הינו סמל לאדם בעל מידות רעות, והם משרטטים את קווי האופי שלו – "כל מי שיש בו שלשה דברים הללו, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, תלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח רוח גבוהה ונפש רחבה, תלמידיו של בלעם הרשע" (אבות פרק ה', משנה יט').
משנה זו מציבה את שתי הקצוות של החברה האנושית. קבוצת אנשים שמוגדרים "תלמידיו של אברהם אבינו", אשר הגיעו לשלמות במידותיהם, טוב להם וטוב לסובבים אותם, ובקצה השני ניצבים "תלמידי בלעם הרשע", אנשים שהידרדרו לשפל המידות. אברהם אבינו – אבי האומה היהודית אשר היה עמוד החסד, עמד בעשרה ניסיונות והאהיב שם שמים בעולם, מול בלעם הרשע, שהלך לקלל את בני ישראל ונתן עצות כיצד להחטיא אותם.
הרב ישראל מאיר לאו בספרו "יחל ישראל" על מסכת אבות, מראה לנו מתוך הפרשה כיצד בלעם "הצטיין" בשלושה מידות רעות אלו – עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה.
מהי עין רעה? עין רעה פירושה אי הסתפקות במה שיש. אדם בעל עין רעה, לא מרוצה ממה שיש לו, עינו צרה במה שיש לאחרים והוא חומד את רכושם. היכן אנו רואים שבלעם "הצטיין" בעין רעה?
כשבלק שלח שליחים בפעם הראשונה אל בלעם כדי שיאות לקלל את בני ישראל, אלוקים לא איפשר לו, ובלעם שלח את השליחים חזרה. ראה בלק שבלעם מסרב, והחליט לשלוח לו שרים יותר מכובדים והם הציעו לו כבוד גדול – "ויוסף עוד בלק לשלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, ויבואו אל בלעם ויאמרו לו כה אמר בלק בן ציפור, אל נא תמנע מהלך אלי, כי כבד אכבדך מאוד" (במדבר כב', טו' – יז'). השרים לא אמרו לבלעם מהו הכבוד הגדול שייתן לו בלק. אולם מתשובתו של בלעם להצעה זו, ניתן לאבחן את אופיו החמדני – "אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי השם" (פסוק יח'), השליחים לא הזכירו ולו ברמז כסף וזהב, מדוע אם כן בלעם מדבר על כך? כי את זה הוא חמד והוא חישב שתמורת הקללה "מגיע" לו מלא ביתו כסף וזהב (רש"י פסוק יח')...
אין אדם מדבר אלא מהרהורי ליבו. בלעם חומד "מלא ביתו כסף וזהב" ועל זה הוא מדבר.
המידה השנייה היא "רוח גבוהה". רוח גבוהה הינה גאווה והתנשאות. היכן מצינו "גבהות רוח" אצל בלעם?
כשבלעם סרב להלוך עם השרים ששלח בלק, הוא נימק את סירובו בטענה של "מאן השם לתתי להלוך עמכם" (במדבר כב', יג'). אולם בלק ידע את הסיבה האמיתית לסירובו של בלעם – הוא לא קיבל מספיק כבוד, ולכן "ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה" (במדבר כב', טו'). בלק יודע, שבלעם "לא צדיק כזה גדול" ולא כל כך אכפת לו מרצון האלוקים, והראיה, שהוא כל כך רצה לקלל את עם ישראל ובסוף גם החטיא אותם עם בנות מואב. בלק יודע, שברגע שבלעם יקבל כבוד גדול, הוא יבא בשמחה לקלל את העם.
וכן בהמשך, בלעם אומר על עצמו "נאום הגבר שתום העין" (במדבר כד', טו'), "שתום עין" זהו ביטוי לראיה טובה (תרגום אונקלוס מתרגם את המילים "שתום עין – דשפיר חזי" – שרואה היטב), משום שכשאדם רוצה למקד את מבטו הוא עוצם את עינו האחת. כך בלעם מתגאה בכושר ראייתו וביכולתו לחזות את הנסתרות.
גם בהמשך הוא ממשיך לומר על עצמו "נאום שומע אמרי קל, ויודע דעת עליון, אשר מחזה שד-י יחזה" (פסוק טז'), דיבורים אלו מבטאים את גאוותנותו. מה שמגביר את ההתנשאות, שהוא יודע דעת עליון ולא שומע לו...
המידה השלישית היא "נפש רחבה". נפש רחבה זהו ביטוי לאדם שנפשו לא יודעת שובעה וכל התאוות שבעולם לא ישביעו ולא יביאו אותו על סיפוקו. בלעם היה בעל תאוות גשמיות ללא גבול ומידה. הדבר בא לידי ביטוי בעצה שייעץ בלעם להחטיא את בני ישראל עם בנות מדיין. בלעם נתן עצה מתוך עולם המושגים בו הוא חי, ניתן לעיין בתלמוד מסכת סנהדרין (דפים קה' - קו') שמפרט ומשרטט קווים לדמותו החומרית של בלעם.
מובן אם כן, מדוע המשנה מציבה את בלעם בתור "דמות וסמל" לאדם בעל מידות לא טובות.
כעת נראה דבר מדהים.
בלעם, בסופו של דבר הלך בדרך כל הארץ וסיים את תפקידו עלי אדמות, ועל פניו יש לנו "שקט תעשייתי" ממנו. אולם לאחר עיון נוסף מתברר, שגם לאחר מותו בלעם ממשיך להתמיד ולהיצמד לדרכו הקלוקלת.
התלמוד (מסכת גיטין דף נז') מספר על אונקלוס - אחיינו של טיטוס, שהחליט להתגייר ולהצטרף אל שורות העם היהודי. לפני שהתגייר, החליט אונקלוס לערוך "משאל נשמות" של נפטרים, האם הצעד נכון ואכן כדאי להצטרף אל שורות עם הנצח. מה עשה אונקלוס? העלה באוב שתי נשמות של נפטרים (דבר שאסור על פי התורה) ותיקשר עמם. את מי הוא העלה? הנשמה הראשונה הייתה נשמתו של טיטוס – דודו של אונקלוס, אותו טיטוס שנלחם בעם ישראל והחריב את בית המקדש השני.
פנה אונקלוס אל נשמת דודו ושאלו – אתה כעת בעולם האמת, אמור לי, עם מי הצדק? עם העם היהודי - ענה טיטוס. מה דעתך, שאל אונקלוס, כדאי לי להתגייר? לא! זה לא בשבילך, יש להם תרי"ג מצוות, לא תסתדר עם זה – ענה טיטוס. טיטוס הגדיל לעשות והמליץ לאחיינו להצר ולהרע לעם ישראל, משום שכל המיצר לישראל עולה לגדולה...
הוריד אונקלוס נשמה נוספת – את נשמתו של בלעם, וגם אותו הוא שאל אותה שאלה – האם כדאי לו להתגייר? ענה בלעם, שלמרות שעם ישראל הוא העם הנבחר, בכל זאת - "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים", אל תתגייר...
כל מי שקורא את הדברים מעלה תמיהה. כיצד ניתן להבין, שבלעם וטיטוס, גם בהיותם בעולם בו האמת ברורה - והם עצמם מודים שהעם היהודי הוא העם הנבחר, בכל זאת ממשיכים לשדר גם משם שנאה בלתי פוסקת לעם ישראל?
טמון כאן יסוד גדול (מובא בספר "אור חדש" של הרב חיים זייצ'יק, שמעתי מהרב ברוך רוזנבלום). באותה מידה שאדם מעצב את אישיותו כאן בעולם – כך נשמתו נשארת בעולם האמת. אם אדם במהלך חייו לא תיקן את מידת הקנאה שבו – הוא יישאר קנאי לנצח, ואם אדם לא תיקן את מידת הכעס שבו, הוא יישאר כעסן לנצח, כן, גם לאחר מותו.
בלעם שנא את עם ישראל, בסופו של דבר הוא מת וחלפו למעלה מאלף שנים עד תקופתו של אונקלוס, ובכל זאת בלעם עדיין שונא את עם ישראל.
זו תגלית מדהימה.
התלמוד מספר (יומא דף פג'), על שלושה תנאים שהלכו בדרך – רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי. ביום שישי לקראת שבת, הם הגיעו לאכסניה של אדם בשם "כידור", ורבי מאיר הזהיר את חבריו שהשם כידור נשמע לא טוב ולדעתו יש לפקפק באמינותו. רבי יהודה ורבי יוסי לא חששו ממנו הפקידו את ארנקיהם בכספת של כידור, ורבי מאיר, שחשד בכידור ולא סמך עליו, החליט להחביא את ארנקו בבית הקברות המקומי.
בבוקרו של יום השבת, ניגש כידור לתנאים וסיפר להם שבלילה אביו הגיע אליו בחלום, וסיפר לו שמישהו הניח ארנק מלא מעות בבית הקברות בסמוך לקבר מסוים ואביו אמר לו – לך קח אותו. כידור שאל את התנאים האם יש ממשות בדברי חלומות, ואם כן, ילך לבית הקברות וייטול את הארנק. רבי מאיר, שידע שמדובר על הארנק שלו, דחה אותו ואמר שאין ממשות בחלומות של ליל שבת (מובן שרבי מאיר נהג על פי הכלל של "עם עיקש תתפתל" - תהלים י"ח).
רבי מאיר לא לקח סיכון מיותר, הלך לבית הקברות ונשאר שם עד צאת השבת כדי לשמור על כספו. התלמוד מספר שבמוצאי שבת, כשרבי יהודה ורבי יוסי בקשו את ארנקם, כידור הכחיש את ההפקדה – כפי שחשש רבי מאיר, אולם בסופו של דבר כספם הושב אליהם, ניתן לעיין בתלמוד בהשתלשלות העניינים.
כיצד ניתן להבין, שאבא של כידור, אשר נמצא בעולם האמת, מתגלה לבנו בחלום ומציע לו לגנוב כסף, ועוד בשבת, היתכן?
הוא אשר אמרנו. מי שהיה גנב בעולם הזה, אם לא ישנה בעודו בחיים את טבעו, הוא יישאר גנב במהותו גם בעולם האמת.
הדבר נכון גם ביחס למידות חיוביות. התלמוד מספר (מסכת כתובות דף עז'), שכשרבי יהושע בן לוי נפטר מן העולם ועלה לשמים, פגש אותו רבי שמעון בר יוחאי. שאל רבי שמעון בר יוחאי את רבי יהושע שאלה מעניינת - האם נראתה בימיך הקשת בענן? מה כוונתו? בספר בראשית כתוב (בראשית פרק ט', פסוקים יב' – טו'), שהקשת בענן מהווה אות ברית שאלוקים לא יביא שוב מבול על הארץ, וכל פעם שיש קשת בענן זה סימן שיש חרון אף בעולם. בתקופת חייו של רבי שמעון בר יוחאי הקשת לא נראתה בענן, עובדה זו מורה על גדולתו וקדושתו של
רשב"י, שהצליח להסיר את חרון האף מהעולם.
רבי שמעון בר יוחאי רצה למדוד את גדלותו של רבי יהושע ולכן שאל אותו האם בתקופתו הקשת נראתה בענן. ענה רבי יהושע בן לוי – כן, בתקופתי נראתה הקשת. כותב התלמוד – שהאמת היא שגם בתקופת רבי יהושע בן לוי הקשת לא נראתה בענן מרוב גדלותו, ובכל אופן הוא העדיף לשנות מן האמת ולומר לרבי שמעון שהקשת כן נראתה, משום שרבי יהושע היה עניו במהותו, והוא לא רצה להתגאות...
כן, מי שעניו בחייו – נשאר כך גם לאחר מותו.
תפקיד האדם לעצב את אישיותו באופן הנכון ביותר – שהרי אישיות האדם בת אלמוות היא.
נסיים באמרתו המפורסמת של הגר"א בספרו "אבן שלמה" – "עיקר עבודת האדם היא תמיד להתחזק בעבודת המידות, ואם לא – למה לו חיים?"...
ממש כך, "למה לו חיים"...

• < קודם
• הבא >